ברבורה בהתהוות

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

"מה עשיתי אני לחברי לכיתה שגורם להם להתייחס אלי כך? כמה שלא הפכתי בבעיה והסתובבתי סביבה, לא הצלחתי להגיע לסיבה" (עמ' 24).

אחד השקרים הגדולים ביותר שמספרים לנו, וחוזרים על המנטרה שוב ושוב, הוא שהילדות היא התקופה הנפלאה ביותר. אין שקר גדול מזה.
ילדות היא תקופה לא פשוטה בעליל. ילדים הם עם אכזר, ובניגוד למבוגרים, שלמדו להסוות את האכזריות והביקורת במעטה של נימוס, הם אומרים הכל בפנים.
תחשבו על הילד השמן/הממושקף/השחום/המגמגם שהיה אצלכם בכיתה, ותזכרו מה היה היחס אליו. ואז תבינו- "נתקפתי חרדה מהמחשבה ש… אם, כמו שהם אומרים, הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים… הצילו!!! איך יהיה כל השאר???" (עמ' 58).

חטאו הגדול של פרננדו היה שעבר כיתה. במהלך חלוקה מחדש של תלמידי שכבתו, הוא מוצא עצמו מופרד מחבריו בשנים האחרונות, בודד לחלוטין בכיתתו החדשה.
וכדי להחמיר את הבעיה, פדריטו, המלך (שלא לומר עריץ) הבלתי מעורער של הכיתה, שם לב לעובדה שיש לפרננדו אוזניים גדולות. בזה בא הקץ על תקוותו של פרננדו לחיים שלווים בכיתה.
"כך חלף היום. הם ממשיכים בעלבונות שלהם, ואני על סף בכי, מייחל ומקווה שיתחיל משהו שונה, ואשר התחיל- מייחל לסיומו. נו, טוב, מה שבאמת רציתי היה שהזמן יעבור מהר מהר… כדי לחזור הביתה… ואז צלצל הפעמון" (עמ' 21).

לא מדובר כאן במכות. אין אלימות מופגנת. יש רק רמיסה יומיומית של ילד אחד קטן, שכל המבוגרים מסביב אומרים לו שיהיה בסדר בסוף. לא שהוא מאמין להם, איך הוא יכול להאמין, חושב לו פרננדו, לאבא שלו, שיש לו אוזניים לא פחות גדולות משלו? והרי אם הוא יספר לו שצוחקים עליו על גודל אוזניו, אבא שלו יתאכזב. אולי אפילו יפגע. וכך הולך לו פרננדו ונאלם. ונעלם. "הפסקתי לשחק בהפסקה. הפסקתי לדבר עם חברי בכיתה. הפסקתי ללכת לפארק אחר הצהריים. הפסקתי ללמוד. מה יש לומר? עזבתי הכל. לא רציתי לדבר כלל, אפילו לא בבית" (עמ' 33).

בסוף פרננדו מוצא פתרון. קצת ענווה, קצת הומור והרבה תמיכה ואהבה שקיבל בבית. וגם כמה חברים שהצליחו לעבור את מחסום החשדנות שלו.

פילאר לוזאנו קארבאיו נולדה בספרד בשנת 1953. היא עתונאית וכותבת ספרים (למבוגרים ולנוער) בעלי פן חינוכי. ספר נוסף שלה, "שבעה ילדים ועיתון", יצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 2008.

ספר שמספר על אחת החוויות הכואבות בילדות.
מומלץ גם לילדים שחוו/חווים זאת, ולא פחות מזה להורים.

לסיכום,
(כי אפילו הזלתי דמעה)

לא פשוט להיות ילד/ פילאר לוזאנו קרבאיו
No es tan facil ser nino/ Pilar Lozano Carbayo
מספרדית: מיכל גרסטנר
הוצאת שוקן, 2009
104 ע"מ