רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).
תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).
ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).
זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).
אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.
ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`