יונה עלתה לארץ כשהייתה בת 18. את הדרך הארוכה מעדן עשתה בעודה בהריון, יחד עם בעלה שלום. את בתה הגדולה ילדה בדרך, בערב הסעודית. לאחר זמן רב בו גרו במעברה (כיום חלק מאבן יהודה), קיבלו דירת חדר וחצי והחלו לבנות ולשפצה במו ידיהם. עד היום גרה יונה באותו בית קטן באבן יהודה.
שלום עבד כפועל חקלאי, יונה גידלה את שלושת הילדים. הייתה שם הרבה אהבה, וקשיים. לא פשוט היה להתחיל חיים חדשים בארץ לא קלה. אבל הם אהבו את הארץ. שלום היה פטריוט אמיתי, ששמח על הקמת המדינה ולא היה מאושר ממנו כשיצא לשמירה לילית, תמיד לבוש בהידור.
ערב אחד, בינואר 1949, שמר שלום באזור כפר הס. היה לילה חשוך, והוא עמד על מקומו, מאושר כתמיד להיות שומר. מישהו שאל משהו, כנראה מהי הסיסמה. כנראה ששלום לא ידע את הסיסמה, ודיבר במבטא לא מובן. נורו יריות. שלום מת מפצעיו ב-9 בינואר, והותיר אחריו את יונה, אלמנה צעירה בת 21, ואת שלושת ילדיהם.
יונה היא ג`דאית אמיתית. בחצר הבית נשתלו עצי פרי, עיזים נתנו חלב וגבינה. והיא, שאהבה כל כך את שלום, לא התחתנה שוב. היא גידלה לבדה את ילדיה, וגם אחרי שאיבדה את עינה בתאונה (עז בעטה בראשה), לא הרימה ידיים ולא בחלה בשום עבודה קשה (כולל עבודות חקלאות בשדה) כדי לפרנס את ילדיה.
את יונה פגשתי לראשונה לפני שנתיים וחצי, כשהנסיך הפגיש אותי עם סבתו. היום יונה בשנות השמונים לחייה, ג`דאית אמיתית שכל פעם שאני רואה אותה,אני מרגישה שהגעתי לארץ ישראל היפה, שהייתה פעם.
דווקא היום חשוב לזכור לא רק את אלו שנפלו למען הגנת המדינה, אלא גם את אלו שנשארו בחיים, כי הם הם נרות הזיכרון האמיתיים.
לזכר שלום טיירי, סבו של הנסיך, שנפל על משמרתו בתאריך 09.01.1949.
לזכר אליהו מזרחי (הוד), דודהּ של אם הנסיך, שהיה חלק מלוחמי הל"ה ונהרג בתאריך 6.01.1948
לזכר דיאמנטה מזרחי (הוד), סבת אם הנסיך, שנפטרה מאיבוד דם לאחר שנפצעה בהפצצה בירושלים (לא קיבלה ערוי דם מאחר ועירויים ניתנו לחיילים בלבד) בתאריך 30.05.1948. לזכר בן ציון גול- שאולוף, שנהרג על משמרו כנוטר בתאריך 20.11.1946.
לזכר יהודה כהן, דודהּ של אם הנסיך, שנהרג בזמן סחיבת פצועים בקרבות ירושלים, והוא בן 12 בלבד, בתאריך 28.05.1948.