ברבורה בהתהוות

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.

בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.

סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.

אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).

בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.

סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).

ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.

לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).

לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.

לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)

לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.

לדף הספר בהוצאה.

שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ

אם מישהו היה צריך לתת לג'ואל, בעלה של אודרי, גיבורת הספר, הוראות איך לשגע את אשתו, סביר להניח שהיה אומר לו משהו כזה:
תגרום לה ללכת אחריך לקצה השני של העולם. ללדת לך ילדים. לטפל בך כל הזמן. ואז תחטוף שבץ מוחי. תשכב בקומה.
כמובן שהיא תדאג לך, היא הרי תמיד דאגה לך. היא הרי לא אשה רעה, אודרי.
כל מה שהיא רצתה אי פעם היה שהכל יהיה בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, לפי התוכניות והרצונות שלה.
וכמו שתמיד דאגה לך, כך תמיד, אבל תמיד, דאגה לכל הילדים שלכם.
לרוזה, שאיכשהו, רק אלוהים יודע למה, התחילה להתקרב, גוועלד, לדת.
לקרלה, שנכון שהתחתנה, אבל בעלה בוגד בעקרונות הנכונים, ולמה לעזאזל היא לא הפכה עדיין לאמא?
ויש את לני, הילדון הטפשון שלא התבגר (ואוי לכם אם תאמרו לה שהוא כבר בן 34), הילד שאימצה בשם האידיאלים, שמשתמש לפעמים בסמים, אבל הוא תמיד יהיה הילד של אמא.

אבל לא, זה לא מספיק.
הפולניות הן עם חזק, ובמיוחד האנגליות שבהן. מילא שבגדת בה. מילא.
אחרי הכל, תגיד אודרי, אתה איש דגול. מתעסק בדברים הרי גורל. לאנשים דגולים יש צרכים שונים, ובכלל, העיקר שבסוף היום אתה חוזר אליה. תמיד אליה. אבל לא רק שבגדת, אלא שמתברר שיש לך גם ילד!!!!! ומה נעשה עם הבושה??? ועם זה שכולם ידעו? וירכלו?

כשפתחתי את הספר, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שיצא הייתה אנחה קשה, לא פולנית.
דמותה של אודרי לא מצאה חן בעיניי כלל, ולא הבנתי למה אני צריכה להתעניין במישהי כל כך, כל כך אנגליה. מנומסת. קרירה. בעעעע.

אבל כנראה שאמי הפולניה, שתמיד טענה ש"כדי להיות יפה צריך לסבול", צדקה. מי שמצליח לעבור את הפרולוג הארוך-מדי (17 ע"מ) מגלה ספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, מעורר זכרונות מבית אמא.

מעשה במשפחה מהעשירונים העליונים. משפחה יהודית לבנה ועשירה שגרה לה בניו יורק. ההורים הם אידיאליסטים, פליטי שנות ה-60 אם תרצו. כמו כל משפחה יהודית טיפוסית, כל אחד במשפחה מחצין התחושה שהוא טוב יותר מכולם, ומפנים (עמוק עמוק בפנים) את רגשי האשמה/הנחיתות שלו.

ספר שיכול לגעת בכל אחד שאי פעם נתקל באמא פולניה (ותראו לי אחד כזה שלא נתקל), שנוגע בכל כך הרבה עניינים: במשפחה, בנסיונות להכנס להריון (שמעוררים חיוך לא פעם, לפעמים גם עם דמעה קטנה), בשאלות פוליטיות עכשוויות.

נשים תוכלנה להזדהות עם דמותה של קרלה, המנסה להכנס להריון: “בתור השותף הפגום לתהליך הרבייה חשה כי אין לה זכות להטיל ספק באף אחד מרעיונותיו של בעלה, שהלכו ונעשו נואשים יותר" (עמ' 92), וישראלים (בעיקר) ימצאו את ההומור במשפט "רוזה שאלה את עצמה מה מביך ומרגיז אותה יותר: שהיהודים צופים בה כשהיא מפטפטת בקול רם עם גוי עירום למחצה, או שכריס גילה כי היא מתרועעת עם דמויות מתוך סיפור של יצחק בשביס זינגר" (ע"מ 120).

יש לא מעטים שיסלדו מדמותה של אודרי. אני מצאתי באודרי את הסטריאוטיפ הקלאסי לאמא פולניה. ככזו, אין בה יותר מדי עומק. היא לא משתנה יותר מדי, אבל לטעמי- אם היא הייתה משתנה, זה היה הופך את כל הספר לבדיוני הרבה יותר…

תרגומו של יואב כ"ץ לספר מעולה. יש משפטים, דוגמת המשפט הזה: “מר הווארד היה כחוש וכמו שבאותה מידה שאשתו היתה רחבה ונפוחה. כאשר הוא וג'ואל לחצו ידיים התפצחו גידיו כמו עצמות עוף חתח הלחיצה העזה של הצעיר" (עמ' 23), שממש גרמו לי לראות את האדם מול העיניים, ולעתים לא מעטות התחושות הללו מתפספסות בתרגום.

לסיכום,

ברבורים (כי אודרי הייתה אומרת שחמישה כוכבים זה רק לאלוהים. ולג'ואל)

המאמינים/ זואי הלר
The Belivers/ Zoe Heller
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
348 ע"מ