ברבורה בהתהוות

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים –  כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)

נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר.
נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט.
ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.

וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת.
צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי.
אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.

אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות.
בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.

לקריאת הפרק הראשון

לסיכום, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותציצו בסוף. זה קצת הרס….
 (כי דווקא על רקע עסקת שליט מעניין לקרוא, כי התרחיש מסקרן, כי שווה!)

תיק מצדה/יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

לפני כמה חודשים רעשה הארץ מפרשת עמנואל. אני לכשעצמי לעולם לא הבנתי (לא, זה שקר, אני בהחלט יכולה להבין, ועדיין….) מדוע אדם ירצה בצורה נואשת כל כך להיות במקום בו בזים לו.
וכאילו כדי לענות על תמיהתי זו, הגיע אלי הספר "ידיד נפש".

אני חייבת להודות שזה לא מסוג הספרים שחיפשתי לקרוא. סביר להניח שאם הייתי עוברת לידו בחנות הספרים לא הייתי טורחת להסתכל בו ולו לרגע, כי הוא "מגזרי". מצד שני, זהו היתרון בקבלת ספרים ללא תכנון. נחשפים לדברים שונים ומשונים.

זהו ספורו של ציון טהרני, נער בן 17 שנכנס לישיבה גבוהה בירושלים במסגרת "מכסת הספרדים" שבה מאפשרים לחמישה ספרדים ללמוד בישיבה הגבוהה האשכנזית.
גילויי האפליה והגזענות בהם הוא נתקל זעזעו אותי, אבל יותר מכך זעזעה אותי יכולת ההזדהות של ציון עם ההשפלה, ועם הטיעון לפיו ספרדים הם פחות דתיים מאשכנזים, או כדבריו אביו "רק מהאשכנזים תוכל ללמוד להצליח ולהיות רב גדול" (עמ' 54).
ההשוואה שלי אולי פופוליסטית, אבל דומה הדבר בעיני לאשה מוכה שמדי יום רודים בה עוד ועוד, ו"מסבירים" לה עד כמה היא אינה שווה דבר, ובסופו של דבר- היא הראשונה שמשפילה ראשה ומודה שהכל מגיע לה.
יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן ציון עצמו, שמודע היטב להלכי הרוח הגזעניים משפיל ראשו ומחכה ש'הרוח תעבור'. גם הוא שותק ומתקרנף כאשר פוגעים שוב ושוב בחברו לחברותא, שאיתרע מזלו והוא כהה עור.

הספר צובע בצורה מאוד חד צדדית את התנהלות האשכנזים בחברה החרדית. וזוהי גם נקודת החולשה של הספר- פוליטיקה וסכסוכים פנימיים, לא כל שכן גילויי גזענות לשונה קיימים בכל חברה ובכל מקום. עצם הכנסת כל הדברים השליליים גרמה לי תחושת אי נוחות שמא מדובר בכתב פלסתר נגד העולם החרדי (והאמינו לי, אני האחרונה שתגונן עליהם). מצד שני, ישנה גם ביקורת (הגם שמעודנת ומבינה הרבה יותר מדי לטעמי) על שתיקת והתקרנפות החרדים המזרחים.

כותב הספר, עו"ד ארי איתן, עוסק בעבודתו באפיית המזרחים במוסדות החינוך החרדים.
גרסה מוקדמת של הספר זכתה בפרס הראשון בתחרות על שם הרי הירשון לשנת 2010.

לסיכום, העולם החרדי בכלל, ועולם הישיבות בפרט מעולם לא נראה שחור יותר.
(כי אהבתי את השפה, את הכריכה המינימליסטית, התעניינתי בעולם הזר לי, אבל התעצבנתי על הפסיביות והחד צדדיות).

לדף הספר בהוצאה.

ידיד נפש/ ארי איתן
הוצאת בבל, 2010
311 ע"מ

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ