ברבורה בהתהוות

 כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
(כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)

כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ