ברבורה בהתהוות

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'