ברבורה בהתהוות

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’