ברבורה בהתהוות

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'