ברבורה בהתהוות

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

תודו שרצתם לקרוא את הבלוג, ציפיתם למשהו שיהיה מדהים, מזעזע, ובעיקר, בואו נודה על האמת, צהוב.

ובאמת, יש כל מיני דרכים לצור באזזז לספר. אפשר לתת לו שם צהוב ומזעזע, שיגרום לקוראים הפוטנציאלים לעצור.
אפשר לכתוב ספור חיים נוגע ללב, קשה וכואב, על התעללות, הזנחה ופגיעה.
אפשר לכתוב ספר אירוטי.

אבל לעולם, לעולם, לעולם, אסור לעשות את הכל ביחד.

טלי, מחברת הספר, כתבה את ספור חייה.
כשהייתה בת 3 אמה נטשה אותה. היא לא יודעת למה, לא יודעת האם אמה נטשה אותה לטובת גבר אחר, או סתם כי פשוט לא התעניינה בה, אבל יום אחד היא נעלמה, ומאז טלי לא ראתה אותה.
היא נשארה עם אביה. היה להם נחמד ביחד. האב דאג לכל מחסורה, הם היו מאוד מאוד קרובים, עד שיום אחד הגבול נפרץ, והיחס החם הפך להתעללות.

וכאן אני חייבת לומר כמאמר מוסגר: מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע שיש לי את מלוא הסמפטיה, ויותר מזה, לקורבנות. אני האחרונה שאשפוט אותם. אני הראשונה שאמחא כפיים לכל ספור התמודדות.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם לי יש גבולות אדומים.
כשבפרק הראשון מספרת טלי כיצד אביה אנס אותה, ומשתמשת בתיאורים אירוטיים, ותסלחו לי על הבוטות, אבל אני חייבת לכתוב את זה כדי שתבינו- "הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא מלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח" (עמ' 14), וכאן אני אפסיק- אתם יכולים להבין את ההמשך:-x .

אונס של ילדה בת 11.5 אינו מעשה אירוטי. הוא מעשה אלים שמותיר את גופה ובעיקר את נפשה של הילדה מצולק לעולם. יש לציין כי במקביל לתיאור האירוטי למדי, מתואר בכייה של הילדה. ברור שזה לא מעשה אהבה.
תאמרו לי, "סובלימציה", קורבנות של התעללות לעיתים קרובות מעדנים את החוויה הקשה, למשהו שיוכלו להתמודד איתו. בסדר. בשביל זה יש עורך לספר. גם ברור לי שילדה חווה וזוכרת דברים בצורה שונה ממבוגרים.

אחרי הפרק הראשון, בו אנו מבינים את בסיס ילדותה, אנו עוברים לשלב הבוגר בחייה, בו היא מחליטה "לעשות לביתה", ולעבוד בזנות, או בלשון מכובסת יותר "נערת ליווי".
לקשר בין עבודה בזנות להתעללות בילדות נחשפתי כבר בספר (המצויין) "מופקרות". פעמים רבות נשים שעברו התעללות מינית נוטות להרגיש שאין להן אופציה אחרת, אם בגלל שימוש בסמים ואם בגלל התחושה הנוראה כל כך שגופן כבר אינו שייך להן.
במקרה הזה, תיאור מעלליה של טלי כנערת ליווי אינו תואם כלל. מפגשים רבים שלה מתוארים כסרט כחול במקרה הרע, ובמקרה הטוב כלקוחות שכל משאת נפשם היא לענג את טלי.

אין כאן שום תיאור של המצב האמיתי בעולם הזנות- טלי מחליטה מה לעשות, ועם מי. כמובן שיש כאן יפוי של המציאות, אבל השאלה היא האם לא צריך להקנות קצת אמינות לספר. טלי היא זו שבוחרת בסופו של דבר לעזוב את הזנות, אחרי שהוזמנה כנערת ליווי לכתובת מוכרת למדי, ופגשה שם את אביה, שהיה הלקוח.

בחיפוש ברחבי הרשת לקראת כתיבת הסקירה הופתעתי לגלות שהספר יצא במהדורה מחודשת בשנת 2009 בהוצאת מעיין. (תחת השם "יומנה של נערת ליווי")).
אמנון בי-רב, עורך הספר דאז, כתב ב"חדשות בן עזר" בינואר 2009 כי אביה של טלי סיפר לו כי לפני כחצי שנה (דהיינו בשנת 2008) טלי התאבדה.

לסיכום, ושימו לב- הישג הסטורי ועצוב למדי-
(ספר הזה פשוט איום ונורא. ספר אירוטי בגרוש במסווה של ביוגרפיה, שעושה שירות רע מאוד לקורבנות התעללות באשר הם).

זכרונותיה של נערת ליווי/ טלי מ.
הוצאת אביב, 2001
156 ע"מ