 |
תקראו לי סנטימנטלית, תקראו לי רומנטיקנית, אבל אנשי "מלח הארץ", אותם אנשים שלחמו אז, בשנות ה-40 למען הקמת המדינה, קוסמים לי וגורמים לי להתגעגע לימים עברו.
אני מניחה שאיני היחידה שמתגעגעת לימים עברו, אחרת אי אפשר היה להסביר את פריחת ספרי הזכרונות האישיים הנכתבים ומפורסמים בשנים האחרונות.
שאול וינר, מחבר הספר, מתאר עצמו כ"היה נשוי לרינה, אהבתו ואהובתו, למעלה מיובל שנים עד לפטירתה". רק המשפט הזה המיס אותי לגמרי.
זהו ספר זכרונות. ככזה, הוא איננו ספר מקצועי או ערוך בעריכה מקצועית. הוא נכתב, בין השאר, בהשראת שאלותיה של נכדתו, שעסקה בעבודת "שורשים".
זהו ספורו של אדם אחד, בן 85, שגר בראשון לציון, ותולדות חייו מקיפות את כל מה ששמענו, קראנו וידענו.
הספר מחולק לפרקי פרקים, זכרונות (לעיתים רק רסיסי זכרונות) של המחבר, שחייו לא היו סוגים בשושנים- הוא נדד בין בית אביו לבית אמו, לבית סבתו ובסוף `נחת` בקבוצת "עלומים" (כן, כן, אותה קבוצת "עלומים" מספרה של דבורה עומר "מעבר לכביש או חבורת עלומים- כמה שאהבתי את הספר הזה כשהייתי קטנה
) שהייתה בשולי כפר הנוער בן שמן, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרב בשיירת נבי דניאל המפורסמת.
) שהייתה בשולי כפר הנוער בן שמן, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרב בשיירת נבי דניאל המפורסמת.
אבל לא רק בהסטוריה מדובר. הספר מתאר את תחושותיו ביחס לסכסוך הערבי- ישראלי, ביחס לעמדת העולם למדינת ישראל ובאופן כללי דעותיו לגבי דברים שונים (כמו כל ישראלי טוב).
בסוף הספר מצרף וינר את הדברים שכתב לאשתו האהובה לאחר מותה. בחלק זה, אני חייבת להודות, נחנק גרוני לא פעם ולא פעמיים.
כאמור, זה לא ספר רגיל. לא נראה שהיה לו עורך מקצועי.
זה ספרון קטן על אדם אחד. הרשו לי להשתמש בפרפזה על כך ש"פני הדור כפני האיש".
ספר שאולי אינו ספר מופת, אבל בהחלט מעורר געגועים לאנשים שכבר אין כמותם היום.
ניתן לקרוא את הכריכה האחורית באתר "מועדון קריאה".
הצעדה/שאול וינר
הוצאה עצמית, 2009
68 ע"מ