ברבורה בהתהוות

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

"כשהחלה האינתיפאדה החדשה חששתי כל כך שיקרה משהו לך או לאיתמר, ואמרתי לך שאני מעדיפה שלי יקרה משהו, שאני אמות ולא אחד מכם, ולא בכדי. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקתי. אתה עד יום מותך חיית חיים מאושרים. קצרים אבל מאושרים. לא ידעת מהם ייסורים גדולים כמו ייסורי, מה זה לאבד את כל עולמך בלי יכולת למות גם, בלי יכולת לאבד את העשתונות, בלי יכולת להיזרק למקום שאפשר להשתגע בו, להוציא את כל הכאב, לשתות דם." (עמ' 73)

את הפחד הזה, כשהמעטפה החומה מבצבצת מתיבת הדואר, נראה לי שכולנו חווינו, ולו לשניה.
אני מודה, אני פחדנית גדולה. כל פעם שאנחנו, דהיינו הנסיך, מקבלים צו מילואים, אני נלחצת.לא משנה לאן הוא הולך, לא משנה לכמה ימים, הפחד קיים. מחלחל.  

את הפחד הזה היטיבה להכיר גם לילך אנג'ל. לצערה הרב, במקרה שלה הפחד אכן התממש.
חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב-8 ביוני 2003, בהתקםת מחבלים על מחסום ארז. במותו הותיר אחריו את לילך אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ואת איתמר בנו, בן השלוש. חמישה חודשים לאחר מכן נולדה בתו, יעל בת- חן.

זהו ספור מסע. מסע של אשה צעירה שיום אחד נשארה לבדה בעולם.
טוב, לא נכון ולא הוגן לומר נשארה לבד, כי היא הייתה מוקפת במשפחה וחברים תומכים. אבל מה עושה אישה צעירה שיום אחד מגלה שהבית שלה ושל אהובה נותר שלה בלבד? איך מתמודדים עם געגוע של ילד בן שלוש, שעוד לא יודע לבטא רגשות שגם מבוגרים ובוגרים יותר לא מצליחים?

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במהלך השנה הראשונה למותו ובו היא מתארת את תהליך ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם מותו, את הגעגוע שנשאר, ואת הידיעה, שכביכול סותרת כל רגש אפשרי, שבסופו של דבר, הם ישרדו.
"כרגע בשבילי אתה הישות היושבת למעלה ורוצה בטובתנו. אני מבקשת ממך שתשלח אלינו איש טוב ומיטיב שיעזור לנו להיות שוב משפחה, שיחלוק איתנו את הטוב ואת הרע, שיחזיר אלינו את שמחת השבת והחג, את היכולת לטייך וליהנות ממה שעוד יש לעולם להציע לנו, שיחזיר את הצחוק האמתי והמתגלגל שהיה מנת חלקי ונעלם עם מותך, שיחמם את הקרירות, שיחזיר את החיות והתשוקה, את האהבה ואת הטוב שעוד קיים ועכשיו נראה רחוק כל- כך מפתח הבית שהיה ביתנו. מישהו בדמותך" (עמ' 58)

החלק הזה ריגש אותי, וכאם צעירה לא יכולתי שלא להעיף מבט אוהב בעולל הקטן, ולחבק חזק חזק את הנסיך. כי הפחד קיים, והוא חלק מהחיים פה.
החלק השני מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שאפשרו ללילך לצמוח ולגדול בזכות עיבוד האבל. גם כאן ניתן היה להתחבר ללא מעט דברים, כי בינינו, כולנו חווינו סוגים שונים של אובדנים.

לא הייתי מגדירה את הספר הזה כספר קריאה. לא בטוח שהייתי מגדירה אותו כספר בכלל, אלא כ"מסמך אנושי". דווקא לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, חשוב לזכור את האנשים שנותרו בחיים, חשוב להבין מה עובר עליהם.

לילך אנג'ל עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז האץר בנשים ובגברים שאיבדו בן- זוג, ובילדים שאיבדו הורה. זהו אתר הבית שלה.

לדף הזיכרון של חן אנג'ל.

לסיכום, למתעניינים בנושא ולקרובים לעניין. מאחר ולטעמי אין מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתיבה אישית בהרבה, איני מדרגת בברבורים.

לאבד ולמצוא: יומנה של אלמנת צה"ל/ לילך אנג'ל
הוצאת סער, 2011
104 עמ'

ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'