ארכיון פוסטים עם התג "הקיבוץ המאוחד"

סוד הקסם

שבת, 24 במאי, 2014

הזברה1

"מי יודע מדוע ולמה"…
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להסביר באמת מהו סוד הקסם של הזברה. אחרי הכל, ויסלחו לי כולם, מדובר על חמור לבן עם פסים.

אולי זה הרצון של כולנו להישאר עם פיג'מה כל היום. אולי אלו החרוזים, אבל אני לא מכירה הרבה מבוגרים שישמעו את שם הספר ולא יחייכו.

ועכשיו יצאה מהדורה חדשה של הספר, בהוצאת ספריית הפועלים, וכיאה לאם עבריה גם אני מיהרתי לשים ידי על הספר.
הספר מקסים. כל האיורים (שצויירו ע"י אביאל בסיל) מקסימים ושובי לב. כל ההתלבטויות של הזברה מתוארות על פני 2/3 מהעמוד ולמרות זאת העיצוב לא עמוס מדי, וידידותי למשתמש.

הזברה2

העולל נהנה מהספר עד מאוד, ואפילו התעקש, באחד מביקוריו בגן החיות, להקריא לזברות את הספר. לצערו הרב, הן לא הביעו יותר מדי עניין 😆 …

לסיכום,

למה לובשת הזברה פיג'מה/ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים, 2014
23 עמ'

קולו של רוצח

יום רביעי, 29 בפברואר, 2012

"בבוקר שבת, ה-9 בינואר 1993, בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור. בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן- אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה" (עמ' 5)

כך מתחיל ספרו של קארר, המבוסס על ספור שהיה.
מעשה באחד, ז'אן קלוד שמו. כמו רבים אחרים, גם לו היו חלומות ותקוות. כמו רבים אחרים, גם אצלו לא הכל הסתדר בהתאם לרצונו, אבל בניגוד לרבים אחרים, ז'אן קלוד מעולם לא נתן למציאות, או לעובדות, לעמוד בדרכו.

מה עושה אדם שבמשך שנים ארוכות טווה לו חיים פלאיים ומלאי תוכן, כשהוא מבין שהכל עומד להתגלות? האם יבחר בדרך הוידוי הקתולי, דהיינו ברגע שאתה מתוודה אתה חוזר בתשובה, או יבחר להתחפר יותר ויותר בדמות הקורבן?

את הסוף של ז'אן קלוד אנחנו יודעים. הוא הרג את כל קרוביו, לדבריו בנסיון אצילי לחסוך מהם את הצער שבגילוי האמת. לאורך הספר כולו מנסה קארר, בין השאר דרך מקורבים לז'אן קלוד לנסות ולהבין למה.

אם תשאלו אותי, איני חושבת שכל רוצח הוא בבחינת חיה רעה שיש להשמידה. אני חושבת שכל רוצח, באשר הוא, צריך להיות כלוא מאחורי סורג ובריח כל ימי חייו (וממש לא בגרסה המרוככת הנהוגה בישראל). אבל כן מעניין אותי להבין. להבין למה אחד רוצח והשני לא. אני לא בהכרח בטוחה שיש איזושהי תשובה לוגית לעניין, ובכל זאת…

אישיותו של ז'אן קלוד מאוד הזכירה לי את אלחנן טננבאום. טננבאום אמנם לא רצח, אבל הייתה לו הכריזמה, אליבא הפרסומים עליו, לשכנע אנשים לתת לו כרצונו, ולאורך חייו האמת והשקר היו מלופפים זו בזה (שוב, לפי הפרסומים).
אולי בגלל הקישור האסוציאטיבי הזה, ואולי בגלל שבסופו של דבר ז'אן קלוד הוא בסך הכל אדם חלש אופי, אגוצנטרי, שיושב בכלא ובוכה על מות ילדיו, סיימתי את הספר בתחושת כעס וסלידה גדולה.

אני מניחה שבסופו של דבר קארר רצה להראות שרוצח הוא "סתם" אדם, ולא בהכרח חיה. אם זו המטרה- הרי שהוא הצליח.

הספר נכתב, כאמור, על מקרה אמיתי. כאן אתם יכולים לראות כתבה (ותמונה) של ז'אן קלוד, שהתכתב עם קארר במהלך המעצר והמשפט. בשנת 2002 יצא סרט על פי הספר.

לסיכום,

הצד האחר/עמנואל קארר
L'Adversaire/ Emmanuel Carrere

מצרפתית: מיכה פרנקל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
110 עמ'

נקניק של כלב

יום רביעי, 12 באוקטובר, 2011

מוקדש להאחות, שמאז שקראה את הספר רצתה "כלב נקניק", ובסוף גמרה עם כלבה חלבית לגמרי 😉

אחת ההנאות הגדולות שלי כאמא טריה יחסית היא המפגש המחודש עם ספרים מילדותי (המאוד רחוקה). אחד מהם היה הספר הקלאסי "בייגלה".

לטובת מי מבינינו שאיננו מכיר את העלילה, מעשה בגור כלב תחש העונה לשם "דוכס", אבל הוא גדל וגדל (וגדל) עד שהוא נעשה ארוך יותר מכל אחיו ואחיותיו, עד שיכל להתקפל לצורת בייגלה, ולכן מעתה הוא יכונה לעולם "בייגלה". כולם אוהבים אותו, הוא זוכה בתחרויות כלבים ובקיצור- כלב לתפארת מדינת ישראל.
וכמו תמיד בחיים, גם כאן בייגלה מתעניין בזו שלא מתייחסת אליו, זהובה שמה.
כלבת תחש קטנה שלא ממש מתלהבת מכלבי תחש ארוכים. בייגלה מחזר אחריה ארוכות. הוא אוהב אותה. הוא רק רוצה להתחתן איתה, אבל היא בשלה- לא אוהבת כלבים ארוכים (מה שלא מפריע לה לקחת מבייגלה את כל מנחות האהבה שהוא מביא לה).
יום אחד זהובה נכנסת לצרה, ובייגלה, שתמיד נמצא באיזור, מציל אותה. או אז מודיעה לו זהובה שהיא מסכימה להתחתן איתו, לא כי הוא ארוך אלא כי הוא הציל את חייה. והם חיים בעושר ואושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לומר שהעולל מאוד אהב את הספר, ובעיקר את ציורי הכלבים.
אני, לעומתו, התעצבנתי קלות.

לתחושתי, זהובה הסכימה להתחתן עם בייגלה מתוך תחושה של אסירות תודה, והוא, בסטייל "פנקס הקטן", מחל על כבודו והתחתן איתה.
כשדיברתי על זה עם חברתי לקומונת "גם ספרים", עוד קרן אור, היא טענה שלטעמה המסר הוא שלא צריך לשפוט אדם (או כלב) ע"פ מראהו אלא על פי התנהגותו.
עד כאן הדיון המעמיק/ ההזוי על הספר.

מרגרט וה.א. (האנס אוגוסטוס) ריי הם זוג נשוי שכתבו ביחד (היא כתבה, הוא אייר) ספרי ילדים רבים, המפורסם שבהם הוא "ג'ורג' הסקרן".
הספר בייגלה יצא לראשונה בארה"ב בשנת 1944.

לסיכום,
 (5 ברבורים בגלל הנוסטלגיה, חצי ברבור ירד בגלל העצבים)

בייגלה/ מרגרט ריי
Pretzel/ Margaret Rey
מאנגלית: צבי רוזן
איורים: ה.א. ריי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975

החתול השחור האחרון

יום שלישי, 1 ביוני, 2010

"אני מספר לכם כל זאת מפני שכאן באי שלנו, כמו במקומות אחרים, החתולים שוכחים, בני האדם שוכחים והטירוף- אם רק תנתן לו הזדמנות- ישתולל שוב, והסיפור יחזור על עצמו"

בימים בהם השנאה שוב מרימה את ראשה, ובכלל בימים בהם העצב עמוק יותר, אני נוטה לקרוא ספרים so called קלילים יותר. כך הגעתי לספר הזה, שבימים כתיקונם סביר להניח שלעולם לא הייתי קוראת.

זהו ספורו של חתול שחור רגיל לחלוטין. כמו כל חבריו, גם הוא עובר לו מפח לפח. כמו רבים וטובים ממנו, הוא מתאהב בחתולת אנגורה לבנה ומפונקת, ובטוח שיחד איתה יפסע אל השקיעה, אבל דברים מוזרים מתחילים לקרות.
"קודם נעלם משי. אחר כך ספידי, אחר כך קוטר, טיטוס, רעמסס, כושית". לאן נעלמו כל חבריו החתולים? והאם העובדה שהם נעלמו קשורים לעובדה שכולם היו חתולים שחורים?

באי חסר השם בו גר גיבורנו, החליטה הממשלה כי יש מי שאשם במצב: החתולים השחורים. ברור לראש הממשלה, לשריו ולאט לאט לכל העם כי ברגע שהחתולים השחורים יעלמו מהעולם, יסתיימו המשברים הכלכליים, האושר והעושר יגברו, ובאופן כללי- העולם יהיה שמח (ובהיר) יותר.

ומה קורה כשחברה שלמה בוחרת בשעיר לעזאזל?
בהתחלה מתי מעט האמינו. אחר כך כבר היו רבים יותר ויותר. בסוף לא היה לאן לברוח. החתולים השחורים נרדפו בכל פינה. הוצאו להורג בצורות מזוויעות למדי, משולהבים מאסיפות ציבוריות בהן הוכיחו שוב ושוב את אשמת החתולים השחורים. "מעטים היו האנשים שהתנגדו למעשים האלה או הסתייגו מהם; אלה שהעזו למחות הואשמו באהבה לחתולים, נחשבו למסוכנים לציבור והסתבכו בצרות" (עמ' 189).

ואם כל זה לא מצלצל לכם מוכר, באה התמונה הזו להסביר על מה בדיוק מדובר כאן:

זהו ספר שמיועד לנוער, אבל לא מדובר כאן בספר ילדותי או נאיבי.
זה ספור חד ובהיר על מיעוטים ועל היחס אליהם, על השתיקה כאשר עושים רע לאחר, על הטמעת דעות קדומות, על היאוש- "איזו משמעות יש לאמת אם כולם מתכחשים לה? איזה ערך? איזה כיסוי?" (עמ' 89), ולא פחות חשוב- על האנשים הטובים (והמעטים) שבדרך.
באותה הנשימה אפשר לומר שזהו ספורה של התקשורת במאה ה-20- תקשורת שנזונה לא פעם מבדלי שמועות ואינפורמציה, יוצרת כדורי שלג מתגלגלים, ולא פעם לא ברור מה קדם למה- השמועה או מה שקרה בעקבותיה….

(ד"ר) טריוויזאס אווגניוס הוא סופר יווני, שכתב למעלה ממאה ספרים. ספריו עובדו למחזות ולקולנוע, תורגמו ל-17 שפות וזכו בפרסים רבים. זהו ספרו הראשון שתורגם לעברית.

לסיכום,
(כי זה אחד מספרי הנוער היותר טובים שקראתי בזמן האחרון, כי הוא לא מתייפייף, כי סביר להניח שהוא לא ממש יכה גלים בארץ, וכי זה הספר המומלץ מבחינתי לקנות בשבוע הספר).

החתול השחור האחרון/ אווגניוס טריוויזאס
The Last Black Cat/ Eugan Trivizas

מיוונית: יחיאל קמחי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2010
224 ע"מ

על אמא זונה וילד מאומץ

יום רביעי, 14 באפריל, 2010

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

בכלא אני נחה

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

יום שלישי, 15 בדצמבר, 2009

"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.

די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.
גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.

נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.
אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:

כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו. טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.

דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.
אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?
למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).

זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`

מופקרות

שבת, 17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ