ברבורה בהתהוות

"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)

גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה.
הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.

זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו.
ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין.
בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.

קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים.
"רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב.
ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין":
"הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7).
ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף:
"הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109)
ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה.
אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.

יש טריילר מקסים לספר:
 

ואפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום, כנראה שיש בספר יותר ממה שנראה….

יקירתי רציתי לספר לך/ לואיזה יאנג
My dear I wanted to tell you/ Louisa Young
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
382 עמ'