ברבורה בהתהוות

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

יש אנשים שחייהם מעוצבים לפי שאיפותיהם הכמוסות.
יש אנשים שחייהם מעוצבים על פי האכזבות שנחלו.

הגברים בבית משפחת שקולניק הם כאלה.
פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)הוא אדם מסוגר, לא חייכן (בלשון ההמעטה), מזדקן לא ממש בחן, פועל באופן קבוע לפי לוח זמנים קבוע לא פחות, ובטוח שהוא הצדיק האחרון בסדום.
פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) הוא אדם חייכן, כריזמטי, מרצה פופולרי (בתיקון שבועות הוא נע ונד בין מקומות שונים) ובקיצור- איש שקל לאהוב.
שני הפרופסורים, אב ובנו מעבירים את חייהם בצֱל.

פרופסור אליעזר שקולניק עבד 30 שנה על פרוייקט חייו- חקר נוסחי התלמוד הירושלמי. שלושים שנה הוא עבד על מחקר רוחבי, הבודק נוסחים שונים של התלמוד הירושלמי, ואחרי שלושים שנה, זמן קצר לפני שפרסם את מסקנותיו, מצא קולגה שלו תגלית הקשורה לנושא, ובכך הפך את שקולניק ללא רלוונטי.
דמיינו לעצמכם את זה. שלושים שנה של עבודה קשה ירדה לטמיון. שלושים שנה! ומה נשאר לחוקר לעשות? הוא מלמד באוניברסיטה, ומתעקש להמשיך ללמד גם כאשר תלמידה אחת בלבד נרשמת לחוג. הוא חולם לזכות בפרס ישראל. עשרים שנה הוא כבר חולם לזכות בפרס הזה. עשרים שנה הוא מועמד, ותמיד יש טובים ממנו (ביניהם גם אותו קולגה מפורסמת).

פרופסור אוריאל שקולניק גדל בצֱל אבא שעבד קשה על תחום איזוטרי ובואו נודה על האמת, משעמם לאדם הרגיל, התלמוד הירושלמי. ולמרות שגדל בצל הטרגדיה המקצועית של אביו, הוא רצה להיות חוקר תלמוד. כמו אבא.
דמיינו לעצמכם את זה. הבן הולך בעקבות אביו. הוא לומד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם. הוא נחשב מרצה בחסד. התלמידים אוהבים אותו. והוא, הוא עדיין מעריץ את אבא שלו, ובעיקר- הוא כל כך רוצה שאבא שלו יעריך אותו.

דמיינו לעצמכם את שני הגברים הללו מגיעים לנקודת השיא המקצועית בחייהם. ביחד. אב מול בן. דמיינו לעצמכם את זה, ואז רוצו לראות את הסרט.

אני לא רואה יותר מדי קולנוע, ובעוונותיי עוד פחות קולנוע ישראלי.
את יוסף סידר אני זוכרת לטובה מסרטו "מדורת השבט", וכשהייתה הזדמנות הצעתי לנסיך לראות את הסרט, בכל זאת זכה בפסטיבל קאן….
הסרט צולם בירושלים (וזכה לתמיכה של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) ובשל כך הוא היווה חגיגה לירושלמית שבי. יש לא מעט סצינות שמצולמות בספריה הלאומית ובמחסניה, מחסנים שמתי מעט זוכים להגיע אליהם, בהם נמצאים כל ספרי הספריה הלאומית, ולכן גם תולעת הספרים שבי התענגה.
אבל יותר מכל התענגתי על הצילום ועל התסריט, שבאמת באמת הגיע לו לזכות.

זה לא רק סיפור משפחתי, אוניברסלי לחלוטין. יש כאן אמירות לא פשוטות הן על התככים הקיימים בועדות so called מקצועיות (זוכרים את שערוריית פרס ספיר?), והן על תפקיד האגו באקדמיה (רמז: הוא תופס מקום לא קטן).

מדברים הרבה על מערכת היחסים המסובכת בין אמהות לבנות. על האמוציות, על התחרות, על הקנאה. פחות מדברים על היחסים בין אב לבנו, אולי בגלל שככה זה, גברים מדברים פחות. הסרט הזה פותח חריץ צר לעולמם המסובך של הגברים, והוא עושה את זה בצורה נפלאה. ואם עוד לא הבנתם למה צריך לראות את הסרט, צפו בטיזר הזה. ובזה (מומלץ לצפות בשניהם). ואז תבינו על מה אני מדברת….

לסיכום-
ברבורים (לא רק בגלל התסריט, לא רק בגלל המשחק המצויין של בראבא ושל אשכנזי, לא רק בגלל המשחק המינימליסטי של האם, עליזה רוזן, שנקרעת בין הגברים בחייה, לא רק בגלל שהוא צובט בלב ונשאר- אלא בגלל כל הסיבות ביחד).

הערת שוליים
במאי: יוסף סידר
שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק