 |
וולט קוואלסקי (קלינט איסטווד) הוא מסוג הזקנים האלה, שאף אחד לא באמת אוהב.
הוא חייל לשעבר, שנלחם במלחמת קוריאה (ואלו הימים היחידים כנראה שבהם היה מאושר). הוא גראמפי, הוא שונא את כולם, יש לו כל הזמן רק הערות, והוא נוהם במקום לדבר.
הוא גר לו באיזו שכונה אמריקאית, שפעם הייתה שקטה והיום מלאה לחרדתו ב"מלוכסנים" כהגדרתו. אשתו נפטרה, הבנים שלו לא מתים עליו במיוחד, הנכדים כבר בונים על הירושה, והשכנים היו רוצים שייעלם, וכמה שיותר מהר.
לילה אחד מנסה אחד מילדי השכנים לגנוב את מכוניתו של וולט, גראן טורינו, ומביא לשינוי בחייו.
הליהוק בסרט לא ממש מעניין, השחקנים הם ברובם אלמונים לחלוטין, ויש כאן לטעמי מעין הומאז` לסרטיו של איסטווד: הוא הגיבור, יש את הטובים ואת הרעים, ואיסטווד, כדרכו של איסטווד, חייב להלחם בהם ולנצח אותם. מצד שני הוא מדבר לא פחות על תחושת הבדידות של המבוגרים יותר בחברה, שרואים את עולמם המוכר הולך ונעלם להם, ולא מצליחים להסתגל לשינוי. על הגזענות בשכונות המעורבות בארה"ב, על תופעת הפחד שמשליטות כנופיות ברחובות הערים, ועל היכולת של האהבה והאכפתיות להתעלות מעל הכל.
חשוב לי לומר שזה לא סרט מדכא. זה לא סרט נחמד. זה סרט שנשאר איתי, אבל יש בו לא מעט קטעים משעשעים.
אני חושבת שהסרט הזה הוא הבבואה המוצלחת ביותר לשינוי שעבר על איסטווד בשנים האחרונות. מ"הארי המזוהם" ושאר האקדוחנים להשכיר, הוא הפך להיות אחד הבמאים היותר מוכשרים ורגישים שיש. מספיק שאזכיר את "מיסטיק ריבר" המדהים, או לחלופין את "מליון דולר בייבי" שעליו אני לא יכולה לומר כלום, כי לא ראיתי אותו. העניין הוא, שבעיניי זקנתו של איסטווד הרבה יותר מכבדת את נעוריו.
אני לא אומרת "לכו לראות", אני אומרת "רוצו".
פרטים נוספים על הסרט ניתן למצוא כאן.