ברבורה בהתהוות

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ