ברבורה בהתהוות

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

בראשית היה ה"יצורע"', כינוי החיבה המשפחתי למחלת הסרטן. זה היה מזמן, לפני שלוש שנים, שניה לפני הבת מצווה.
אבל זה היה מזמן, מאז הכל בסדר. נטע, אחותה הגדולה של נוגה, כבר החלימה לחלוטין, הבת מצווה הצליחה והכל בסדר.
טוב, כמעט הכל.

"הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים?" (עמ' 7)
בינינו, כמה אנשים לא הרגישו כך ביום שהתחילו בית ספר חדש? כמה אנשים לא חששו מהרגע הזה, ולכמה מבינינו אין עדיין סיוטים על רגעי הבדידות הללו?

נוגה, גיבורת הספר "עד הבת מצווה זה יעבור", הגיעה לסיוט הגדול באמת- התיכון. איך מתמודדים בתיכון חדש? ומה עושים כשהחברויות של פעם מתפרקות?

באותה לשון מלאת הומור ולא מתייפייפת אנו מלווים את נוגה בקשיי ההסתגלות לתיכון, באהבה הראשונה, ואפילו בכאבי המחזור הראשון- "הלכנו שלושתנו לבית-קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה" (עמ' 11).

מי שקרא את הספר הקודם, ירגיש בבית.
אהבתי את ההתייחסות העדינה לנושא ההסטריה של ההורים כל פעם שעולה תלונה על איזשהו כאב/חולשה. מי שחווה מחלה כזו במשפחה, ודאי מכיר את תחושת הפחד הזו, אבל בה בעת את תחושת המחנק המתלווה לדאגה.
פחות אהבתי את הטיפול הפופוליסטי לטעמי בנושא הנערה שנולדה מתרומת זרע. אבל זה ממש בקטנה.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה.
ספר על החיים האמיתיים, עם רגעי הדמע והצחוק.

נועה רום עבדה בעבר ככתבת ב"פנאי פלוס" וכעורכת חדשו התרבות ברדיו תל אביב. יש לה גם אתר משלה.

לסיכום,
(כי ציפיתי שתהיה התייחסות רבה יותר לעניין הסרטן שהיה עיקר הספר הראשון, ואולי פשוט עברתי את הגיל. מצד שני, זה באמת ספר שילדות בנות 15 יכולות למצוא את עצמן).

לדף הספר בהוצאה.

כמה שאת נהדרת/נועה רום
הוצאת רימונים, 2010
235 ע"מ

מעטים האנשים שיכולים לומר, בלב מלא ובלי שחצנות, שהם נגעו בחייהם של אנשים. שהייתה להם השפעה.
אחת הנשים הללו הייתה דליה. דליה בן פורת.

היא הייתה המורה שלי לספרות בתיכון. היא הייתה המורה הכי הזויה שאפשר היה לחשוב עליה. הולכת על עקבים דקים וגבוהים, כאילו אין לה אלוהים. רזה יותר מכל תיכוניסטית (והיא לא בדיוק הייתה בת 18). מעשנת בשרשרת (וגם נותנת לתלמידים שלה סיגריה אם הם מבקשים יפה).
היא הראשונה (והיחידה) שגרמה לי להתעניין בשירים של ביאליק, שגרמה לי לחשוב על ביאליק לא רק במונחים של שעמום מוחלט, אלא (אפילו) בכתיבה אירוטית (ואוי, אל תשאלו איזה ניתוח היה לה לשיר "רק קו שמש אחד").
היא לימדה אותי ספרות מוגבר. למי שלא יודע, בספרות מוגבר קוראים ספרים בנושא מוגדר. הרבה ספרים. ושירים. הנושא שלנו היה משפחה. נושא טעון ביותר, בעיקר כשאתה בגיל ההתבגרות. היא הצליחה לגעת בכולם. לא סתם אני תמיד טוענת שהספרות פותחת ומפתחת את הנשמה. זה מה שהיא עשתה.
שנים אחר כך, כשלמדתי ספרות באוניברסיטה, פגשתי לא מעט מבוגרי בית הספר שלי. כל התלמידים שהגיעו מבית הספר שלי, אבל כולם, היו תלמידים שלה. ואם זה לא אומר משהו על האדם שהייתה, על המורה שהייתה, אני לא יודעת מה כן.

דליה גם הייתה המורה שאיתה היה ברור שאפשר לדבר. אני לא יודעת לספר על אחרים, אני יכולה לומר שלי לא היה קל ופשוט בתיכון. ממש לא. דליה תמיד הייתה שם בשבילי. כתבנו אחת לשניה מכתבים, דיברנו בטלפון, היא מעולם לא הסתירה את הספור האישי שלה, לא היה שם את הדיסטנס שאומר "את יכולה לספר לי הכל, אבל לא תדעי את הדברים האיומים והנוראים שלי".
פעם, בתקופה קשה שעברתי, כשעוד הייתי תלמידה שלה, היא כעסה עלי נורא ואמרה לי "בת זונה". אני הייתי בשוק מהשפה שלה, אבל פגעתי בה. והקשר נפגע. ושוקם. כי היא הייתה כזו. אדם דוגרי, שאומר הכל, גם אם היא לא אמורה להגיד.

לא היה בינינו קשר בעשור האחרון. אני התמודדתי עם דברים, היא התמודדה עם דברים. אנשים נוטים להתרחק עם הזמן. ובשנתיים האחרונות לפעמים חשבתי עליה, וחשבתי מה הייתה אומרת אם הייתה רואה מה שיצא ממני, אם הייתה מרוצה, בטח הייתה אומרת לי משהו.

אתמול דליה נפטרה.
עצוב לחשוב שהיא כבר איננה. אין עוד הרבה אנשים כאלו. אין עוד הרבה מורים כאלה.
יהי זכרה ברוך.
אני לא אשכח אותה לעולם.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.