פעם זו הייתה בושה,להודות שהולכים לפסיכולוג, היום זה הפך לעניין שבאופנה, כל ‘סלב’ מודהשעבר משבר נפשי, לא מעט אנשים מתהדרים, מי יותר ומי פחות, בעובדה שהם לוקחים כדורים אנטי- דיכאוניים, אבל מערכת היחסים בין המטפל למטופל עדיין מתעתעת. האם אכן מדובר אך ורק במערכת יחסים חד- צדדית, שיש המכנים, במידה לא מבוטלת של פשטנות וציניות, מערכת הדומה לעיסוקה של זונה. משלמים כסף על מנת לקבל מעט אהבה.
הספר "אוגוסט", שנכתב בשנת 1983, מתאר את מערכת היחסים המתרקמת בין דאון, בחורהצעירה, המגיעה מסיבות פרוזאיות ההולמות לחלוטין את שמה (כאמור, "דאון") לטיפול אצל לולו, פסיכיאטרית המטפלת בה באמצעות טיפול פסיכואנליטי. לכל צופי "בטיפול", כאן אין דרמות גדולות. הטיפול איטי, קשה. דאון לא מאמינה שבאמת אכפת ללולו, והרי היא משלמת לה על מנת שתהיה שם בשבילה. לולו מגיבה,כיאה למטפלת העובדת בשיטת הפסיכואנליזה בצורה קורקטית למדי, עד שלעיתים קרובות, כשהיא מגיבה בשכלתנות לרצונה של דאון בביטויי אהבה ו/או אמפתיה, כקוראת רציתי נואשות שבמקום לולו הקורקטית יעמוד מול דאון ראובן, שיביט בה בעיניים לחות ויהנהן בראשו.
מספיק להיות עדים להיסטריה ולעניין סביב "בטיפול", על מנת להבין עד כמה חסר היה מידע, הגם שהוא מתובל בארומה דרמטית למדי, על אותה מערכת יחסים אינטימית לכאורה- שני אנשים, יתכן בני אותו גיל ומרקע דומה למדי, יושבים בחדר קטן ואינטימי. הם נפגשים, בממוצע פעם- פעמיים בשבוע. אחרי שבועות, חודשים אושנים, הם מחליטים להפסיק להפגש. שניהם יודעים היטב מה אחד מהם חש כלפי סביבתו, כלפי עצמו. מהן תחושותיו ורגשותיו. אבל המערכת הזו אינה סימטרית.הידע על המטפל/ת קלוש למדי, ומשוחרר למשירין. מרבית המטופלים לעולם לא ידעו איזה מין אדם יושב מולם. האם הוא כועס על משפחתו, האם יש לו מאהב,אילו סרטים הוא אוהב, כל אותם פרטים קטנים שהופכים דמות לאדם בעל עומק וממשות.
כאמור,הספר "אוגוסט" נכתב בשנת 1983, תקופה בה האסוציאציה הראשונית, לא כל שכן היחידה למילה "פסיכיאטר" הייתה "קן הקוקיה", נשים היו ברובן עדיין נוירוטיות, וארה"ב הייתה ארץ שמרנית אפילו יותר ממה שהיא כיום. אני מניחה שכתיבה על מערכת יחסים טיפולית הייתה קשה, עד בלתי אפשרית, אבל מחברת הספר, ג’ודית רוסנר, הפליאה לעשות. מעבר לספור, שניתן לומר כי הוא בנאלי למדי על הטיפול עצמו (נערה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך, מחפשת אהבה אך לאבטוחה שמגיע לה, וכמובן שהסוף טוב), רוסנר מתארת את ההשפעה ההדדית שיש לדאון על לולו ולהיפך.
נוהגים לומר, ובצדק, כי המטופל משקיע אנרגיה רגשית רבה יותר בטיפול בכלל, ובמטפל בפרט. בשל מערכת היחסים האינטימית ביניהם, המטפל, שהופך להיות איש סודו שלהמטופל, תופס נפח בחייו של המטופל, שבאופן טבעי תוהה מה מידת חשיבותו בעיני המטפל (או כמו שמישהו ניסח פעם "האם אני סתם תיק שכותבים ומכניסים למגירה"), אבל לעולם לא ניתן לומר באמת מהי, אם בכלל, ההשפעה של המטופל על אישיותו של המטופל. בספרה מראה רוסנר כיצד, ככל שחולף הזמן, דאון משפיעה על אישיותה של לולו. היא נמצאת במחשבותיה גם במהלך הימים שלאחר הטיפול,ודמותה הנוקשה למדי, הולכת ומתרככת ומקבלת גוונים ועומק. ד"ר לולו הפסיכיאטרית הופכת ללולו האישה, במקביל לדאון, שהופכת מצל חיוור לדמות בשר ודם.
לדעתי זו המתנה הגדולה ביותר שהספר יכול להעניק לאדם הקורא אותו, היכולת לראות במטפל אדם אנושי החווה וסופג מהאדם היושב מולו לא פחות מאשר המטופל מהמטפל. ואולי צריך לסיים את הסקירה הזו במתנה שמעניקה דאון ללולו בתום הטיפול- ציור בו מופיעה דמותה של דאון, כאשר דמותה של לולו נמצאת בתוכה, וראשה בלבה.
ספר שכל מטופל צריך לקרוא, כדי לזכור שהמטפל הוא לא פחות אדם. ספר שכל מטפל צריך לקרוא, כדי לזכור, ולא לשכוח, שהוא אדם. ספר שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול להינות ממנו.
אוגוסט/ ג’ודית רוסנר
מאנגלית: כרמית גיא
הוצאת זמורה, ביתן 1985
350 עמ’.
