ברבורה בהתהוות

ברמת העקרון, אני לא אוהבת ספרים שיש עליהם "באזז", ועל הספר הזה לא הפסקתי לשמוע ימים ארוכים. אבל קיבלתי את הספר במתנה, ולכן גם קראתי אותו.

 

על פניו, הספור מעניין, ובהחלט אפשר להתחבר גם לישראל של 2009. מעשה בדן, אדם עני, שמגיע למלון יוקרתי על מנת להתראיין לעבודה ומוצא עצמו באמצע נשף מפואר. בתכל`ס, אני חושבת שכולנו היינו עושים את אותו הדבר. מציעים לך להיכנס, לא תיכנס?

 

דן הוא סיני. התפאורה, וכל דרך ההתנהלות היא סינית, אבל שנו את השם ודמיינו לכם את ישראל. והרי הפערים בין העשירים לעניים (ובכלל למרבית העם) הם ענקיים. בעוד שהאדם הממוצע עובד קשה ובקושי מתפרנס, יושבים העשירים במסיבות וזוללים מאכלים שונים ומשונים. גם בארץ, כמו בסין, זוכים עתונאים להטבות שונות כדי שיפרסמו דברים טובים על העשירים. בסין נותנים כסף. דן מנצל את ההזדמנות ולוקח את הכסף.

דן הופך למעשה ל"פשפש נשפים", כינוי לעניים שמתננים לנשפים באמתלה שהם עתונאים. בסין יש עונש מאסר על כך.

 

לא אהבתי את הספר. הרעיון מעולה, הביצוע לא ממש. הספר תזזיתי מדי. יש יותר מדי אנשים שסובבים סביב דן (דוגמת העתונאית אושר, שלא ממש ברור אם היא באמת עתונאית או מתחזה), אשתו (שזיף קטן) שלא מעמיקים את דמותה. באופן כללי, לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות. דן מתחיל בתור איש טוב בסך הכל, אבל נדבק ביהירות העשירים, ואחרי כמה דקות הספר פשוט שעמם אותי.

 

לקח לי המון זמן לגמור לקרוא אותו, כי סיקרן אותי הסוף, אבל הדרך אליו הייתה ארוכה ומייגעת.