ברבורה בהתהוות

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

"התענוג הגדול שלהם היה רצח יהודים כשעיניהם הדהויות קפואות. על לחייהם צימח שער בלונדיני דליל, בעלי מצח של בהמה גסה, וכל קו בפניהם בער בשנאה" (עמ' 33)

איך מרגיש בחור צעיר שמגיע לטרבלינקה? את מי הוא שונא יותר, את הנאצים או את האוקראינים? האם הוא עסוק באבל על הדברים שנלקחו ממנו, או עסוק בהשרדות?

שמואל ווילנברג היה בן 19 כשהגיע לטרבלינקה. מהוריו ומאחיותיו הוא נפרד עוד קודם לכן, כשניסו להסתתר בצד הארי. כשהגיע לטרבלינקה, הוא נבחר להיות אחד מאותם יהודים שעסקו במיון חפצי הנרצחים.
ככזה, הוא היה עד לזוועות הרבות בטרבלינקה: הוא ראה את מעשיו האיומים של איוון האיום, את הסדיסטיות האכזרית של ללקה (קורט פרנץ, סגן מפקד מחנה טרבלינקה, שכונה ללקה, בובה,  בשל יופיו) ששיסה את כלבו באסירים, לנקמתם של הגרמנים באותם יהודים שניצלו ממרד גטו ורשה והובלו לטרבלינקה, ול"סתם" רצח של יהודים.

הוא גם היה עד לרגעי החסד הקטנים- לרופאים ששכנעו את מפקדי המחנה להזריק זריקות רעל לחולים, במקום שיוציאו אותם להורג ביריה, לשיחות על אמונה ותרבות, לנדיבות לבם של אנשים שאיכשהו הצליחו לעזור לאנשים שהיו חלשים יותר, פגועים יותר.

יש לא מעט דברים שאנחנו יודעים על השואה.
איכשהו, בתוך שלל הידע, יש לא מעט דברים שפחות מדוברים.
אני לא יודעת למה, לדוגמה, מעלים על נס את מרד גטו ורשה, אבל שוכחים להזכיר את מרד טרבלינקה, לדוגמה.

"בבוקר נודע לנו שבלילה הגיע משלוח מגרודנו. היהודים יצאו מתוך הקרונות וגילו מה מחכה להם פה. כשנצטוו להתפשט התנפלו בסכינים על אנשי הס"ס והתפתח קרב אכזרי. מי שלא היה לו סכין הכה בבקבוק. במשלוח היה כ-2000 איש, ביניהם נשים וילדים רבים" (עמ' 45).
זה לא היה המרד הגדול. זו הייתה מרידה קטנה, שחוץ מלמלא את החזה בקצת גאווה, לא עשתה דבר.
אבל המרד הגדול היה אחר לגמרי.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד מזויין של אסירי "עבודה". בשל מעמדם הם הצליחו לחדור למאגר הנשק של המחנה, ולהצטייד במספר רובים ורימוני יד.
מטרת המרידה הייתה בראש ובראשונה להשמיד את תאי הגזים, אבל לא פחות מזה- פשוט לנקום בנאצים. לאיש לא היה ספק בכך שסופם קרב. המורדים הצליחו להרוג חלק מהשומרים האוקראינים, וניסו לברוח מן המחנה.
במהלך המרידה נשרף רוב המחנה, שהיה בנוי מעץ, אבל דווקא תאי הגזים שרדו.
כ-200 איש הצליחו לברוח מהמחנה. רובם הוסגרו ע"י הפולנים לאחר מכן, אבל מיעוטם (כ-70) הצליחו לשרוד.
מאותו יום הופסקה פעולת ההשמדה בטרבלינקה.

הכותב היה אחד ממארגני המרד, ולאחר בריחתו מהמחנה הצטרף למחתרת הפולנית, והמשיך להלחם בנאצים עד לשחרור על ידי בנות הברית, אז התאחד עם אביו ואמו.
בשנת 1950 הוא עלה לארץ, ובשלב מסויים החל להדריך קבוצות נוער לפולין.
שמואל הוא גם פסל, והוא מפסל את זכרונותיו מטרבלינקה (כאן אפשר לראות תמונות מפסליו).

לסיכום,
אי אפשר לסכום בברבורים אדם ששורד מחנות השמדה.
שווה בהחלט לקרוא.

מרד בטרבלינקה/ שמואל ווילנברג
הוצאת משרד הבטחון, 1986
208 ע"מ

כשניצה הייתה קטנה, היא הייתה ילדה של אף אחד, ושל כולם.
כולם נגעו בה. אבא שלה. ואח שלה. וסבא שלה. והמוכר במכולת. אפילו החברה מהפנימיה החרדית אליה ברחה. כולם נגעו בה, והיא לא הייתה של אף אחד.

ניצה סקולניק, מחברת הספר, גדלה בשכונת מצוקה בלוד.
כמו כל ילדה שעוברת התעללות קשה, גם היא בלבלה מגיל צעיר בין אהבה להתעללות: "רציתי שיכסה לי את הרגליים כמו שהוא עושה כל לילה. אחרי שהוא משפשף את הפיפי שלו, הוא מרים את הרגליים שלי ועוטף אותן עם השמיכה ואז אני מרגישה שהוא אוהב אותי" (עמ' 159).
כמו כל ילדה שעוברת התעללות, גם ניצה הייתה לבד בעולם.

גם הדמות החיובית היחידה בחייה, סבתא שלה, מפנה לה עורף כשמגלים שהיא בהריון. ניצה, אז ילדה צעירה, אפילו לא יודעת מי הכניס אותה להריון, ואת הקשר בין מה שמעוללים לה לבין ההריון לוקח לה זמן להבין. בסצינה פלסטית למדי, ומזעזעת מאוד, מתוארת ההפלה שבצעו בה בעזרת מסרגה (עמ' 136).

ואז מצאה ניצה הקטנה את הפתרון. היא ברחה.
תחילה לספרים, שחיכו לה בספריה הציבורית החרדית. אחר כך לדת בכלל. אחת הסיבות לאמונה, לפחות בגיל צעיר, הייתה ש"אם הוא למעלה ואי אפשר לראות אותו, זה סימן שהוא לא יכול לגעת בי או להכאיב לי, אבל אני יכולה לדבר איתו" (עמ' 121). ובמידה רבה, כך היא ניצלה.

היא עברה לפנימיה, והרצון העז שלה הוא שאפשר לה לראשונה בחייה לצאת בגלוי כנגד אחיה המתעלל, על מנת שלא יוציאו אותה מהפנימיה.

היא התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. חייה לא היו קלים. היא ילדה תשעה ילדים (הבכורה נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה). היא סבלה מנחת זרועו של בעלה, עד שיום אחד קמה ואמרה מספיק.

לספר "שלום לך מסה הקטנה" לקח לי לא מעט זמן להגיע.
קראתי את כל הראיונות שיצאו איתה, צפיתי בה בטלוויזיה, התרגשתי מאוד, אבל נוצר לי קצת אנטי מול כל הבאזז התקשורתי.
אבל יש ספרים שאני חייבת לקרוא, ואת הספר הזה ידעתי שאקרא.

זהו מסעה של אשה אחת (ניצה) אל הילדה שבה (מסה). שנים היא שנאה את השם הזה, שהזכיר לה את מה שרצתה לשכוח, עד שהבינה שהדרך היחידה לחיות באמת היא להשלים עם העבר ולא לברוח ממנו.

דרכה של ניצה לחיבור עם הילדה עברה בהודו.
לבד בהודו, כשבינה לבין משפחתה מפרידים אוקיינוסים, יכלה ניצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמה, להכיר צדדים נוספים בה, ובעיקר- ללמוד לבטוח בתחושותיה ולאהוב את עצמה.
זה לא שרק בהודו היא נזכרה בעברה, כמו שמישהי ששמעה שאני קוראת את הספר אמרה, זה שרק בהודו היא למדה שאפשר לחיות איתו. שהעבר הוא עבר.

בימים אלה, בהם כותרות העתונים זועקות אלינו מדי יום זוועה חדשה, אי אפשר שלא לקרוא את ספורה של ניצה ולתהות איפה היו כולם, איך לא הבינו את המצוקה.
כילדה, מתואר בספר כיצד היו מענישים אותה בבית הספר על גניבות. היא הייתה מוזנחת, מלוכלכת ופצועה. איש לא ידע. איש לא ראה.
איש, מלבד אמהּ, "כשאמא עברה במסדרון וראתה את אחי אונס אותי, הבנתי שאני חסרת משמעות בעיניה. הייתי אז בת חמש".

זה ספר לא פשוט לקריאה, בעיקר בגלל התיאורים הפלסטיים הרבים בו.
זה ספר שחובה לקרוא, כי חשוב לדעת. חשוב לדעת שדברים קורים, חשוב לדעת על הדרך בה משפיעה התעללות על האדם.
זה ספר שגם מאפשר הצצה מעניינת להודו (פתאום גם לי בא לעשות טיול מודעות בהודו…).:lol ).

ואי אפשר בלי לומר מילה על הכריכה: כריכה מיוחדת במינה, עיניים שלא מאפשרות להתעלם ולהתחמק.
(שעשע אותי גם לגלות שהספר printed in china).

הראיון של ניצה סקולניק בתוכניתו של אברי גלעד
לסיכום, (בגלל הכנות, בגלל האומץ, בגלל שמגיע).

מסה הקטנה/ ניצה סקולניק
הוצאת קווים, 2009
309 ע"מ