ברבורה בהתהוות

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ

בין ליאו לביל מתפתחת חברות, מהסוג שעומדת במשברים הגדולים ביותר, ונמשכת לאורך שנים. כל אחד מהם פוגש אשה, מעניינת וסוערת לכשעצמה, כל אחד מהם מביא לעולם ילד. עם השנים הם הופכים למשפחה אחת גדולה. הם אפילו גרים זה לצד זה בסוהו של ניו יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט.

את הספור מביא לנו למעשה ליאו, והוא מסופר ברטרוספקטיבה של 25 שנה- החל מהיום בו הכיר את ביל, ועד לסוף הספר.

בכריכה האחורית של הספר כתוב כי הוא "משלב תחשה של איום הולך ומתגבר עם תיאור מרתק של דיוקנו של אמן, ומעל לכל, תיאור מרתק של יחסים- יחסי הורים, יחסי נישואין, יחסים אירוטיים ויחסי אחווה".

אני חושבת שמה שהכי משך אותי בספר הזה, מה שהכי הרגיז והעציב אותי היתה הנימה הנסתרת (או שמא לא כל כך נסתרת) בספר לפיה טרגדיות שלמות היו נמנעות עם המשפחה הייתה יציבה ושלמה. זה הרגיז אותי כי אני חושבת שלתלות אופי ו/או התנהגות של בן אדם אך ורק בטענה ש"הוא עבר X דברים", זה תירוץ נוח. ואני לא מדברת על התעללות וכו`, אלא על דברים שגרתיים למדי. זה העציב אותי, כי בשם אותה שלמות ניסו להסתיר ולהחביא דברם עד שהיה מאוחר מדי.

פריט טריוויה מעניין לגבי הספר קראתי אצל נוריתהה שכתבה כי יש הטוענים כי הספר מבוסס על מערכת היחסים בין הסופרת, בעלה (הסופר פול אוסטר), אשתו לשעבר ובנה החורג.

Anne of green gables כתבה כי יש בכתיבתה של הסופרת דמיון לכתיבתו של פול אוסטר, ויתכן מאוד שהיא צדקה. אולי בגלל זה, למרות הספור היפה, לא אמהר לקרוא ספרים נוספים שלה. הכתיבה שלה איטית לטעמי.