ברבורה בהתהוות

לפני עשור + (איך שהזמן עובר כשנהנים..) עבדתי בחברה גדולה.
הייתי מגיעה לעבודה כל בוקר, מתיישבת בקוביה הקטנה שלי, לשמונה/עשר/שתים עשרה, ולפעמים- אם הייתי לחוצה בכסף, וזה קרה לא מעט, גם לעשרים וארבע שעות רצוף.
דווקא אהבתי את העבודה, אהבתי את הלקוחות (הם לא ממש אהבו אותי בחזרה), הייתה בי סקרנות אנתרופולוגית סוציולוגית אם תרצו, לשמוע את החיים של האחרים.

הכי נהנתי, יש להודות, לשים את הלקוחות על 'השתק' (כלומר אני שומעת אותם הם לא שומעים אותי) בזמן שאני מבררת להם משהו, ואז לשמוע מה שהם אומרים. לא מעט דברים נאמרו אז, ואני אף פעם לא הבנתי איך הם לא חושבים בכלל שיש מישהו בצד השני. אבל הבנתי את זה- אני לא ממש בן אדם מולם. יותר איש/ה שקוף/ה בחברה בירוקרטית שנואה.

אני לא ממש מתחברת לשירה. היו תקופות שכן. בתקופותיי המשוגעות והדכאוניות רביקוביץ זך ו-וולך כיכבו אצלי (נו, אני סטריאוטיפ מהלך), אבל מאז השירה ואני קצת התרחקנו.

ואז נתקלתי בשיר הזה:
"שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?"

אני לא יודעת אם כולם יכולים להתחבר לשיריה. השירים שלה מדברים לאותם אלה שנאנחים כשהם שומעים ששוב עולה מחיר הלחם, כי ברור להם שהם יצטרכו לחשב שוב את סל הקניות. לאותם אלה שבולעים את הרוק וממשיכים לעבוד באותה עבודה יום אחרי יום, שעות אחר שעות, בשביל להביא משכורת מינימום הביתה.
ולא, הם לא רוצים שירחמו עליהם, רק הזדמנות שווה.

ואפרופו :
"בְּיוֹם בּוֹ בֻּטַּל הַלֶּחֶם הָאָחִיד
צִפּוֹר לֹא צָוַח
עוֹף לֹא פֶּרַח
שׁוֹר לֹא גָּעָה
שֶׁרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע
הַבְּרִיּוֹת לֹא דְּבָרוֹ,
בַּת קוֹל לֹא יָצְאָה
אָנֹכִי ה' אֱלוֹקֶיךָ."

יודית (זו לא שגיאת דפוס, היא מתעקשת על יודית, כי כך קראו לה מאז ילדותה) שחר היא אם חד הורית המתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה. אני מציינת את העובדה הזו כי היא חשובה בהקשר הפוליטי חברתי של שיריה. השירים שלה נוגעים בדיוק לאנשים הקטנים והשקופים, שכל מה שהם רוצים, וסלחו לי על הפראפרזה, זה לחזור הביתה בשלום. עם משכורת שתפרנס, אם אפשר.
הספר זכה בפרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2009.

לדף הספר באתר ההוצאה

לסיכום,
ברבורים, (כי היא גרמה לי לקרוא ספר שירים שלם, וכי זה נחמד לגלות שעוד יש משוררי מחאה)

זו אני מדברת/יודית שחר
הוצאת בבל, 2009
85 עמ'

"היא רכבה על הגאות כשמפרשיה מקופלים ודגלה מורכן על ירכתיה המעוגלות. זו היתה ספינה מוזרה לכל הדעות, ספינה מפחידה, ספינת מסתורין. איש לא ידע אם זו ספינת מסחר, ספינת שודדים או ספינת מלחמה. מתוך חרכי הירי פיהקו תותחים שחורי- לוע. דגלה היה הולנדי, אך צוותיה ערב- רב. נמל הבית שלה היה יישוב אנגלי בשם ג'יימסטאון במושבה של וירג'יניה. היא באה, סחרה, ונעלמה. מטענה בישר רעות, אולי יותר מכל מטען אחר בהיסטוריה המודרנית. מה כלל המטען? עשרים עבדים." (עמ' 39)

יש משהו מאוד מפתה בלחפש במה ארצות הברית אשמה. אם תרצו, בצורה פופוליסטית למדי, אמריקה היא הילד ההוא, הבריון המפונק שאף אחד לא ממש מעיז להתעסק איתה.
כולנו יודעים שהיא לא בסדר, כולנו יודעים שהיא מרשה לעצמה להטיף מוסר רק כי היא יכולה. כולנו יודעים שדברים שהיא עשתה (ע"ע הירושימה) איש לא יוכל לעשות.
וכולנו שותקים. ככה זה כשיש בריון בסביבה.

"השיטה האמריקאית היא מערכת השליטה המתוחכמת בתולדות העולם. בארץ כה עשירה במשאבי טבע, בכשרונות ובכוח עבודה, המערכת יכולה להרשות לעצמה לחלק מספיק עושר למספיק אנשים כדי לצמצם את אי הנחת ולהגבילו למיעוט של עושי- צרות. הארץ כה גדולה, כה חזקה וכה מספקת בשביל כה רבים מאזרחיה, שהיא יכולה להרשות לעצמה להעניק את החופש להתנגד לאותם מעטים שאינם מסופקים" (עמ' 844).

יש משהו רומנטי והזוי עד כאב באידיאליסטים חדורי אמונה צולבת. הם מאמינים באמת. הם באמת מאמינים שהעולם הוא שחור או לבן. הם באמת מאמינים שיש טובים או רעים. והם באמת מאמינים שיש להם את כל התשובות.

הווארד זין, מרצה להיסטוריה חדור אידיאלים, הוא אחד האנשים הללו.
בשנת 1980 הוא פרסם לראשונה את אחת מאבני הדרך בספרות בנוגע לזכויות האדם (לפחות בכל הקשור לספרות הנגישה יותר לציבור)- "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית".
בספרו הוא בוחן את ההסטוריה של ארצות הברית מנקודת מבטו של האדם הפשוט, ולא דרך מבטם של מנהיגים ו/או בני המעמדות העליונים.
הנימוק למיצוב ההסטוריה דרך עיני ההמון הוא פשוט:
"כך אנו מתייחסים לגיבורים (קולומבוס למשל) ולקורבנותיהם (בני הארוואק)- אנו מקבלים את הכיבוש והרצח בשם הקידמה. זהו רק היבט אחד של גישה מסוימת להיסטוריה, גישה שמספרת את העבר מנקודת מבטם של מושלים, כובשים, דיפלומטים ומנהיגים" (עמ' 21)

הבעיה היא שכשספר, הגם שאינו מתיימר להיות אובייקטיבי, נוטה להציג (כמעט) כל דבר באור שלילי, האפקטיביות שלו הולכת ומתעמעמת.
ספרו של זין הוא כתב אישום חמור נגד אמריקה. לא בהכרח המדינה, לא רק הממשל ו/או בעלי השררה, אלא לא פחות מכך נגד האנשים הקטנים המרכיבים את הרוב הדומם בחברה. אותם אנשים שאינם מהססים להשתלט על אדמות שכניהם, להעביד עד מוות את השחורים, או "סתם" לתמוך בפעולותיו של נשיא זה או אחר.
"בית הנבחרים היה מוכן להדיח את הנשיא בשל התנהגותו המינית, אך לא בגלל שסיכן חיי ילדים עקב הרפורמה שלו ברוחחה, או בגלל שהפר את החוק הבין-לאומי כשהפציץ ארצות אחרות (איראן, אפגניסטן, סודאן), או בגלל שהניח למאות אלפי ילדים למות כתוצאה מסנקציות כלכליות (עיראק)" (עמ' 879)

יש הרואים בספר ספר מופת, ספר חשוב שלא ניתן בלתו. אני, איך לומר, ראיתי בו ספר קצת יותר… המממ… פופוליסטי משהו. אין ספק שמדובר בספר מרתק לכל אדם המתעניין בהסטוריה של ארצות הברית ו/או במאבק למען זכויות האזרח.
בשל עוביו (980 עמ'),  אפשר להסתפק בפרקים שונים וממש אין חובה לקרוא לפי הסדר.

הווארד זין (1922-2010) היה הסטוריון , פעיל חברתי ומחזאי. פעל למען זכויות האזרח ונגד המלחמה מאז שנות השישים. באחד מהראיונות האחרונים שנעשו עמו אמר כי מטרתו העיקרית היא לגרום לאנשים להבין כי "הכח לא קיים רק בידי האנשים החמושים ברובים, אלא בכל בני האדם באשר הם. בכח הזה השתמשו אותם אנשים שחורים בדרום, בתנועה לשחרור מעמד האישה, ובתנועה נגד המלחמה". יש לציין כי עמדותיו לא התקבלו בעין יפה בקרב הממשל האמריקאי, ולפני מספר חודשים נחשף כי הFBI ניהל אחריו מעקב שנים ארוכות (החל מתקופת מקארתי), ואף הגדיר אותו כסיכון בטחוני (בעיקר לנוכח התנגדותו למלחמת ויטנאם ולהשפעתו על מרטין לותר קינג).
זין כתב כ-20 ספרים. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.

לדף הספר באתר ההוצאה.
לאתר של הווארד זין.

לסיכום,
(כי על אף היותו טרחני במקצת, הוא מרתק ומלא בעדויות הצובעות את התקופות השונות בצבעים אנושיים בהרבה מהספרות ההסטורית השגרתית)

היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ1492 ועד ימינו/הווארד זין
A peoples history of the United State/Howard Zin
מאנגלית: מתן קמינר
הוצאת בבל, 2007
980 עמ'

לנסיך שלי, שכל בוקר מדבר באהבה עם העציצים

"האדם הגנן בוודאי לא נוצר בהתפתחות טבעית, והוא יציר תרבות. שאם לא כן, היה נראה אחרת: היו לו רגלי חיפושית, כדי שלא יצטרך להתאמץ בשפיפה, וכנפיים, ראשית למען היופי ושנית כדי שיוכל לרחף מעל ערוגותיו" (עמ' 43)

יש משהו מאוד מוזר באנשים שנכנסים לאקסטזה כשעלה חדש מבצבץ לו :-). כשזה קרה ליותר מדי אנשים בסביבה הקרובה שלי, התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי.

בין אמי לחמותי לנסיך שלי אין כמעט דבר במשותף. הם חיים בעולמות שונים, מתעניינים בדברים שונים, אבל דבר אחד משותף לשלושתם: הם מדברים לצמחים.
אם פעם חשבתי שהקריטריון לשגעון השירה לצמחים נובע מגילה של האשה (המגולמת להפליא ע"י חנה מרון ב"קרובים קרובים"), בא ספרו של צ'אפאק ומוליך אותי למחוזות שונים בתכלית.

כי מה יש בספר הקטן הזה?
האמת, אין בו דבר מלבד שיר הלל לתרבות הגינון ולאנשיה המוזרים.
אבל דווקא מהספר הזה, שאין לי דבר וחצי דבר בעניינו, יצאתי עם חיוך גדול.

כי איך אפשר שלא לחייך, כשצ'אפאק, ממרומי שבעים השנים שמפרידות בינינו, מצליח לתאר אותי במדוייק, בחצי הפעם בה הנסיך מרשה לי להתקרב לעציצים?
"בעזרת זרנוק אפשר להשקות במהירות רבה יותר וביסודיות, בתוך זמן קצר אנו משקים לא רק את הערוגות, אלא גם את הכבול, את ארוחת הארבע של השכנים, את העוברים ושבים ברחוב, את כל בני המשפחה ובעיקר את עצמנו" (עמ' 73).

איך אפשר שלא להזדהות עם התסכול כשאני נזכרת בנסיך, עומד ומגרד בפדחתו כשהוא תוהה איך לעזאזל חצי אדנית פורחת והשניה נראית כאילו דבר לא נזרע בה- "כל ספר עזר לגננות יטען כי "הכי טוב לגדל צמחים מזרעים." אבל הוא לא יזכיר את חוק הטבע המשונה באשר לזרעים, שלפיו או שלא נובט מהם אפילו זרע אחד או שנובטים בבת אחת כולם" (עמ' 57)

ובעיקר, כל מי שיש בקרבתו מישהו המתעניין, ולו במעט, בגננות, יוכל להנהן בראשו למשמע תאור העוסקים בגננות- "אנחנו, הגננים, חיים איכשהו בשביל העתיד. אם פורחים לנו הוורדים, אנו חושבים על כך שבשנה הבאה הם יפרחו יפה אף יותר, ובתוך עשר שנים האשוחית הקטנה הזאת תהיה לעץ- אילו רק עשר השנים היו מאחורי!" (עמ' 129).

והכי חשוב- זכרו!
"הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה" (עמ' 19)

קארל צ'אפק (1890-1938) הנו סופר צ'כי ומחלוצי ספרות המדע בדיוני באירופה. ע"פ ויקיפידיה,  הוא היה הראשון שהשתמש במילה "רובוט" בספר בשנת 1920.
הספר "שנת הגנן" פורסם לראשונה בשנת 1929, וכעת הוא רואה אור לראשונה בעברית.

לסיכום,
ספר שמיועד בעיקר לחובבי גינון. אני סתם נהנתי לצחוק על הנסיך/אמו/אמי.
(כי אני לא אוהבת גינון, אחרת היה הרבה יותר)

שנת הגנן/קארל צ'אפק
מצ'כית: רות בונדי
הוצאת בבל, 2010
134 ע"מ

קשה להסביר מה כל כך משך בספר הזה.

לסיכום, מה אפשר לבקש מספר? שישעשע אותנו, יגרום לנו הנאה, ירגש, יעניין.

מומלץ בחום!

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

המדריך התימני לכתיבת אגדות/יניב חג`בי
הוצאת בבל, 2009
385 עמ`

למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.