ארכיון פוסטים עם התג "ארצות הברית"

קרב נמרות

יום שני, 23 במאי, 2011

 

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'

מלחמת השוקולד

שבת, 21 במאי, 2011

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.

ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

זה מפחיד!

יום שלישי, 7 בדצמבר, 2010


מוקדש לאמא של אורי

"הוא תמיד ניזון היטב מילדים. אפשר היה להשתמש במבוגרים רבים, בלי שאלה ידעו כלל שנעשה בהם שימוש- למבוגרים היו פחדים משלהם, ואפשר היה לפתוח את הבלוטות שלהם כך שהחומרים הכימיים של הפחד יציפו את הגוף וימליחו את הבשר. אבל הפחדים שלהם היו בד"כ מורכבים מדי. הפחדים של הילדים היו תמיד פשוטים יותר, ולרוב הרבה יותר חזקים" (עמ' 883).

השנה היא 1957. דרי היא עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זוהי עיירה קטנה, מסוג העיירות שתמיד אנחנו קוראים עליהן בספרים ורואים אותן בסרטים. הילדים מסתובבים בחצרות הבתים בבטחון רב, מרבית הבתים מוקפים בגדר לבנה, עדיין לא נסדק האמון שהטוב בסוף מנצח ושהחלום האמריקאי יכול להתממש. אבל פה ושם דברים קורים. יש גילויי אלימות קשים, התעללות, אלכוהוליזם. ויש ילדים (בד"כ, לפעמים גם מבוגרים) שנעלמים, ומתגלים כגופות מרוטשות.
קבוצת בני 11 מצליחה לשרוד את הרוע ואת האימה. הם מבטיחים לעצמם שאם "זה" יחזור, הם ילחמו בו שוב.

השנה היא 1984. דרי היא עדיין אותה עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זו עיירה קטנה, גוססת אם תרצו. כבר לא מאמינים כאן בחלום האמריקאי. מי שיכול לעזוב, עוזב. יש הרבה חשדנות באוויר, והילדים, כמו בכל מקום אחר בארצות הברית, כבר לא מסתובבים כל כך חופשי ברחובות. ושוב ילדים נעלמים ומתגלים כגופות מרוטשות.
אותם שבעה ילדים מוזעקים שוב לדרי, כדי להלחם בזה שוב, הפעם לקרב הסופי.

השנה היא 1992. אני בת 15. מתה על סרטי אימה ושאר זוועות. אוהבת ספרים לא פחות. ספר חדש מגיע לספריה, עב כרס. מכובד לתקופתו- מעל 900 עמודים…
אני פותחת את הספר בשעת ערב מוקדמת. כשאסגור אותו, כבר לא תהיה חשיכה בחוץ. כבר אוכרז רשמית כמכורה לסטיבן קינג (זה עבר בסוף, אל דאגה), ואת הפוביה שפיתחתי מליצנים עד היום לא הצלחתי לנצח (אני תוהה כמה מבני דורי, שלא אוהבים ליצנים, עברו את אותה הטראומה שאני עברתי…).

לא מזמן יצא לי לדסקס עם אמא של אורי על הפחד שיש לי מליצנים. להפתעתי הרבה, היא לא קראה את הספר. זה מפתיע, כי אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים יותר שקראתי באותה התקופה, כי מעבר לאימה הרבה שבו, קינג יודע לכתוב על הדברים האמיתיים של החיים.
במרבית ספריו הוא עוסק בכוח המחשבה של האדם, ובעיקר בכח שיש לאדם המתמודד עם פחדיו, טראומות ילדות ובעיקר במראית העין המזויפת של כולנו, ובעיקר של החלום האמריקאי. במאמר מוסגר וקצרצר אומר רק שדמותו של "זה" מופיעה כליצן, וליצן הוא סמלה של מקדונלד'ס, אם תרצו אחד הסמלים החזקים של ארה"ב.

בזכות אמא של אורי חזרתי לספר הזה לפני כמה ימים. הוא כבר לא מפחיד כמו פעם (או שאולי המציאות היום מפחידה יותר), אבל התעורר אצלי חשק גדול לראות שוב את הסרט שנוצר בעקבות הספר, סרט מפחיד לא פחות (שוב, במונחי שנות ה90' התמימות).

לסיכום, מומלץ לחובבי קינג, לחובבי נוסטלגיה ובעיקר לאלו מבינינו שמפחדים מליצנים, ולא תמיד יודעים למה…
(כי לטעמי זה הספר המוצלח ביותר של קינג).

לדף הספר בהוצאה.
לאמיצים שבינינו- טריילר לסרט:

 

זה/ סטיבן קינג
It/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1992
991 ע"מ

להיות אמא טובה

יום חמישי, 9 ביולי, 2009

 

כל אמא מכירה את הרצון הזה, להיות האמא הכי טובה. להגן על הילד מכל דבר רע שעלול לקרות לו. להיות שם בשבילו כל הזמן. לכל אמא יש גם את הסיוטים האלה, שהיא בונה לה בראש, שמהם היא מנסה להגן על הילד שלה.נינה פרוסט לא צריכה לדמיין סיוטים. היא חיה את זה יום יום. במסגרת תפקידה כתובעת המתמחה במקרי אונס והתעללות מינית בילדים, היא רואה איך עבריינים יוצאים לחופשי בגלל מצבם הנפשי של הילדים או חוסר בראיות. היא רואה ורותחת.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.


עד שיום אחד מתגלה שנתנאל עבר התעללות מינית. ועולמם של בני פרוסט נחרב עליהם. מה תעשו אם תגלו שילדכם הקטן והמקסים, המאושר כל כך, מפסיק לדבר יום אחד? מה תעשו אם תבינו שאתם לא יכולים לדעת מיהו האדם שפגע בו כל כך, כי הילד הפסיק לדבר? מה תעשו עם כל הכעס הזה?
נינה יודעת מה התהליך שנתנאל צפוי לעבור. היא יודעת שבמקרה הטוב יהיה משפט ונתנאל ייחשף שוב ושוב הן לאדם שפגע בו, והן לטראומה שעבר. היא גם יודעת שבשל מצבו הנפשי הקשה של נתנאל, רוב הסיכויים שהאיש שהרס את חייו פשוט יצא לחופשי. כמו כל אמא, היא רוצה לשמור עליו מפגיעה נוספת. כמו כל אמא, היא רוצה שהאדם שפגע בו ישלם על כך, וביוקר.

מה הייתם עושים במקומה?
נינה מחליטה לפעול, והחלטתה משפיעה על כל המשפחה.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שמישהו שיקר לכם נפגע כל כך, ושלמערכת אין את היכולת להעניש אותו? מה הייתם עושים?

בהמשך לפוסט מאתמול, גם כאן עולה התהיה של האם צריך לקחת את החוק לידיים, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, ומה בכלל אפשר לעשות.
ספר שמעיר את הפחדים הגדולים. לא רק לחובבי פיקו.

Perfect Match/ Jodi Picoult
Hoddr & Stoughton, 2005
402 pp.