ברבורה בהתהוות

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ