 |
"זהו ספורה של אמלין מושר, שלפני יום יום הולדתה הארבעה- עשר נשלחה מביתה בחווה שבמדינת מיין לעבוד לפרנסת משפחתה במטוויית כותנה במדימת מאסאצ`וסטס. השנה הייתה 1839".
דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.
דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.
אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.
היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.
אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.
אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.
"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)
אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983
264 ע"מ
דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.
דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.
אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.
היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.
אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.
אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.
"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)
אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983
264 ע"מ