 |
"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)
אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.
הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.
מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?
סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.
ועכשיו לסיפור האמיתי.
" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)
בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.
גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.
ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.
קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).
הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).
יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.
מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.
נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.
אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.
פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.
לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.
(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)
כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ
]
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה 
