ברבורה בהתהוות

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

יש ילדים שכל מה שהם עושים כל היום זה לפול, להתקל בדלת, לרוץ לתוך עץ חף מפשע שבסך הכל עמד ברחוב…
אני הייתי ילדה כזו, כשחזרתי מהספריה ואיכשהו הצלחתי להתקע בכמה וכמה עמודי חשמל (מה בסך הכל עשיתי, קראתי תוך כדי הליכה???8-O ) או כשהלכתי בבית ואיכשהו ידית הדלת כל פעם נתקעה בי (זה כואב!!!)

גם נעם הוא ילד כזה. כל יום הוא מקבל מכה. כל יום יש לו שריטה חדשה.
כל יום אמא מוציאה עוד פלסטר מהחבילה, ומדביקה לו במקום אחר.

הספר עוקב אחרי שבוע טיפוסי בחייו של נעם, דרך שיחה בין נעם לאמו.

"אבל ביום חמישי," אמא אומרת,
שוב חטפת מכה- בברך!"
"נכון, ברך זה הכי כואב…"
"כל כך בכית –  חשבתי שזה גשם מטפטף."

כל שיחה שכזו מלווה באיור מתאים. ליתר דיוק, אם להודות על האמת, נדמה לי כי כל איור מגיע עם שיחה. דהיינו, אין ספק שלציורים בספר הזה יש משקל גדול יותר. כל יום שכזה מתחיל באיור בו אנו חווים את הפציעה של נעם ואת כאבו, ולאחר מכן בעקבות הטיפול (והפלסטר!) חוזר נעם לחייך.

זה ספר מקסים ומחמם לב.
יש בו כל כך הרבה אהבה בין האמא, המעודדת והמנחמת תמיד, לבין נעם שלה, שככל שהשיחה מתמשכת, צובר יותר ויותר בטחון ומרגיש עטוף.
יש בו איורים שמעוררים חיוך, גם על פני המבוגרים.


ובקיצור… עוד לא הלכתם לקרוא אותו??? 😛

פאול קור היה צייר, סופר ילדים ומאייר ישראלי. הוא נפטר בשנת 2001 ובין חפציו נמצאו האיורים לספר זה. בעקבות האיורים כתבה את הספר תלמה אליגון- רוז.

לדף הספר בהוצאה.

ברבורים

ילד פלסטר/ תלמה אליגון רוז
איורים: פאול קור
הוצאת דביר, 2009
לא ממוספר

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים גילינו שמברבורה ונסיך יוצא דגיג 😎 , כלומר: עתיד לצאת דגיג.
בינתיים עברו כבר כמה חודשים טובים, והגענו לשלב סיור חדרי הלידה.

בירושלים יש לא מעט  בתי חולים, אבל שניים מהם ירדו מיד מסדר היום: לא הדסה הר הצופים ולא ביקור חולים. מאחר וברשת האינטרנט מדברים יותר על בתי החולים במרכז הארץ, החלטתי להעלות לבלוג את הגיגיי משני בתי החולים שכן ביקרנו בהם: שערי צדק והדסה עין כרם.
מלכתחילה היה לי די ברור שאני יולדת בעין כרם. כחילונית בירושלים המתחרדת, קשה לי עם האוריינטציה הדתית של שערי צדק. אני לא נגד דתיים, אבל קשה עלי המחשבה ללדת בבית חולים שמלכתחילה מצהיר שהוא דתי. אבל אמרנו, "נלך לראות, מה יש להפסיד". והאמת? היה מעניין ביותר.

שערי צדק
אישה החל מהשבוע ה-24 יכולה לדלג בקלילות (עד כמה שאפשר בשבוע הזה :lol:…) על משרד הקבלה הרגיל ולעלות היישר לקומה 9, לחדר הקבלה של מחלקת יולדות. כעקרון, יש משרד ליולדות בלבד שפתוח עד השעה 15, ואחר כך נכנסים ישירות לחדר הקבלה, שם מקבלת את האישה מיילדת (יש תורנות בין כל המיילדות מי תהיה במשרד אותו שבוע..).
לחדר הקבלה מתנקזות למעשה כל הנשים מעל שבוע 24, בין אם מדובר ביולדות, בנשים עם צירים מוקדמים/תנועות עובר מופחתות וכו'.

לחדר הקבלה האישה נכנסת לבד, ללא מלווה (בעיקר אם מדובר בגבר, לאישה יש מצב שיתנו עוד קודם) לרבע השעה הראשונה. ברבע השעה הזו מקבלים את האישה, מודדים לה לחץ דם, חום ולוקחים דגימת שתן. היא מקבלת חלוק (למעשה חלוק כפול- חלוק גבי וחלוק קדמי) ונכנסת למיטה.
רק כשהיא במיטה, מחוברת למוניטור ואחרי לקיחת דם יתנו לבעל להיכנס (ואז יסגרו מסביבם את הוילון, לפרטיות). האישה תהיה מחוברת למוניטור 20 דקות לפחות, ואז יחליטו מה הלאה: חדר לידה, אשפוז או הביתה. במידה ומדובר בחדר לידה- יציעו לאשה לעשות חוקן. אין חובה לעשות. כן פותחים וריד.
לחדר הלידה עוברים בשלב האקטיבי של הלידה, דהיינו בערך בפתיחה של 4.

הלאה, חדרי לידה.
ליולדת יש כניסה אחת לחדרי הלידה, המלווה/ים נכנסים מכניסה אחרת. אין הגבלה על כמות המלווים, ואפשר להכניס דולה.
יש שנים עשר חדרי לידה, בכל חדר מקלחת ושירותים ויש כדור פיזיו (פעם היה גם כסא לידה, אבל הוא נשבר 😯 )
יש בכל משמרת 10 מיילדות, ובממוצע זה מיילדת על כל שני חדרים. יש גם רופא מרדים כונן במחלקה עצמה.
אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בחצי שעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ודולסטין.
המיילדת עושה גם עיסוי פירנאום (אין צורך להביא שמן שקדים)
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה", ובמקרה שאין ברירה יודיעו ליולדת שעושים לה. לא מתחייבים לשאול לפני זה 😥 .
את חבל הטבור לא מנתקים ישר, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך.
מותר להניק כבר בחדר הלידה.
התינוק נשאר עם האמא שעה (ירחצו אותו רק כשהוא מגיע לתינוקיה) ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות).
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 3 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה.
שעות הביקור הן: לאורחים- 16-19. לאבות: 7-21.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא. אם האישה מעוניינת בביות מלא, זה יתאפשר רק במידה ויש עוד נשים שרוצות את זה, ואז יכניסו אותן לחדר אחד. אפשר לבקש להניק גם בלילה.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').

והדבר שהכי שבה את לבי (איזו אמא לעתיד קלישאית אני) היה שכשהיינו בביקור בתינוקיה- בדיוק הייתה שם אחות שלימדה אבא לחתל. החמוד הקטן (התינוק, לא האבא!) חירבן בדיוק באמצע החלפת החיתול 😆

הדסה עין כרם
כבר בהתחלה רואים את ההבדל בין שע"צ לעין כרם, וברור שבעין כרם יש הרבה הרבה יותר כסף- בהתחלה חילקו שתיה ועוגות, בהמשך בקבוקי מים מינרליים, בקיצר- פינוק יחסי. אבל זה רק הספתח…

את הסיור מתחילים במלונית "הדסה בייבי".
למלונית יכולה כל יולדת להגיע, בין אם ילדה בהדסה או לא. אם אישה ילדה בהדסה, היא תוכל להיכנס למלונית אחרי 24 שעות, אם ילדה במקום אחר- אחרי 48 שעות. על הבעל יש לשלם בנפרד. יש פנסיון מלא והאוכל הוא גלאט כושר. בכל יום יש הרצאות אחרות במלונית- בנושאי תזונה, עיסוי תינוקות, התפתחות וכו'. יש עידוד להנקה.

מכאן המשכנו לחדר הלידה.
נתחיל עם העצבים: בחדר הלידה היו 3 כסאות (!!). כך שרוב הנשים ההריוניות עמדו, עד שהתעייפנו ופשוט התיישבנו על הרצפה 👿 . כאילו, ראבאק, קשה לארגן כסאות פלסטיק או משהו????
בעין כרם יש שמונה חדרי לידה, בכולם יש מקלחת ושירותים, בחלקם יש גם אמבטיה. בכל אחד מהחדרים יש כדור פיזיו. יש אפשרות ללדת בכסא לידה, ואין הגבלה על התנוחה בה אפשר ללדת. אין הגבלה על כמות המלווים (אבל נאמר במקביל שיותר מאחד גורם לאישה ללדת יותר מאוחר), ואפשר להכניס דולה. יש מיילדת על כל שני ילדים. רופא מרדים כונן במחלקה יש בשעות הבוקר ובשעות הערב (עד 23), בשעות האחרות יש רופא מרדים של בית החולים עצמו.
יש גם מרכז ללידה טבעי, ששם הלידה היא פרטית (כ3500 ש"ח) והחדרים שם מקסימים לגמרי. למרכז הלידה מתקבלות אך ורק נשים בריאות, כשההריון אינו נחשב בסיכון.

אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בשעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ופטידין. במידה ורוצים אפידורל- קודם יחברו אותך לאינפוזיה של נוזלים (1000CC), ורק אחרי שהשקית תיגמר יקראו למרדים.
אין חובה לעשות חוקן, ולדברי האחות שדיברה איתנו (שכחתי את שמה), היולדת צריכה לבקש "כי לא נהוג להציע", למרות שהיא (האחות) ממליצה לעשות.
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה".
את חבל הטבור מנתקים על פי רצון היולדת, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך. מותר להניק כבר בחדר הלידה.
יכניסו קטטר כאשר רואים שהאישה מתקשה לעשות שתן. לא יכניסו קטטר קבוע אלא חד פעמי.
בית החולים מציע גם קורס הכנה ללידה- קבוצתי/פרטני/מזורז.
התינוק נשאר עם האמא כשעתיים ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות)
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 2 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה. מחלקה א'-ב' היא עם ביות גמיש (התינוק נמצא אצל האמא עד משהו כמו 22 בלילה). במחלקה ג' ביות מלא.
שעות הביקור הן: לאורחים: 12:30-13:30, 15:30-17, 19-20. לאבות: 8-22.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').
במחלקות א' וב' יש הדרכה "על יבש" למקלחת לתינוק- מתרגלים על בובה 😯 .
כששאלו מה קורה אם יש עומס, והאם עלול להווצר מצב שבו נשים תהיינה מאושפזות במחלקת יולדות במסדרון התשובה הרשמית הייתה שבית החולים מממן להן לילה ב"הדסה בייבי" (כדי שלא יהיה מצב שהן תהיינה מאושפזות במסדרון). התשובה הפחות רשמית הייתה שזה תלוי אם הרופא מאשר, וברוב המקרים הוא לא מאשר….
לגבי מחלקה ג':
את הסיור במחלקה עשתה לנו מנהלת המחלקה, שהייתה מאוד מאוד (מאוד!) פרו המחלקה בכלל ופרו הנקה בפרט. היא נאמה רבות על היתרונות בהנקה "יש קשיים קטנים, אבל בקטנה…[..]כל אישה יכולה להניק, מספיק לחבר את התינוק לשד והכל יסתדר". לא אהבתי את זה. לא כי אני נגד הנקה, אלא כי התחושה הייתה שאם את לא מניקה, אז את עצלנית. ואולי זה אלו רק ההורמונים שלי….

בכל מקרה, לגבי מחלקת הביות המלא:
רק נשים שילדו מעל שבוע 37, ותינוקות מעל משקל 2400 יכולים להיות במחלקה.
אין הפרדה בכלל בין האמא לתינוק, והכל (כולל הכל) נעשה ליד ההורים. מותר שישאר איתך מישהו בלילה, אבל רק אישה. אסור לבעלים להשאר במחלקה בלילה.

לסיכום,
כמו שכתבתי קודם, כל פעם ששמעתי "שערי צדק" עיקמתי את האף… מדובר בבי"ח עם אוריינטציה חרדית מובהקת, וכחילונית- זה הדבר שהכי רחוק ממני. אבל יצא לי להיות בו מלבד בסיור המודרך גם במהלך השבוע, בלילה לחוץ למדי שנגמר בטוב), והצוות היה מקסים, והשרה הרבה אווירה של נינוחות. גם חדרי הלידה שם מרווחים וחייכנים (ו-ורוד!) הרבה יותר מהחדר המוצע בעין כרם. האווירה בעין כרם הייתה הרבה יותר מתנשאת, סטייל "אנחנו יודעים כבר הכל", התחושה הייתה של בית חרושת, ובקיצור- אנחנו הולכים ללדת בשערי צדק 😎 .

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ