ארכיון פוסטים עם התג "אלימות"

לא פשוט להיות ילד

יום חמישי, 11 בפברואר, 2010

"מה עשיתי אני לחברי לכיתה שגורם להם להתייחס אלי כך? כמה שלא הפכתי בבעיה והסתובבתי סביבה, לא הצלחתי להגיע לסיבה" (עמ' 24).

אחד השקרים הגדולים ביותר שמספרים לנו, וחוזרים על המנטרה שוב ושוב, הוא שהילדות היא התקופה הנפלאה ביותר. אין שקר גדול מזה.
ילדות היא תקופה לא פשוטה בעליל. ילדים הם עם אכזר, ובניגוד למבוגרים, שלמדו להסוות את האכזריות והביקורת במעטה של נימוס, הם אומרים הכל בפנים.
תחשבו על הילד השמן/הממושקף/השחום/המגמגם שהיה אצלכם בכיתה, ותזכרו מה היה היחס אליו. ואז תבינו- "נתקפתי חרדה מהמחשבה ש… אם, כמו שהם אומרים, הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים… הצילו!!! איך יהיה כל השאר???" (עמ' 58).

חטאו הגדול של פרננדו היה שעבר כיתה. במהלך חלוקה מחדש של תלמידי שכבתו, הוא מוצא עצמו מופרד מחבריו בשנים האחרונות, בודד לחלוטין בכיתתו החדשה.
וכדי להחמיר את הבעיה, פדריטו, המלך (שלא לומר עריץ) הבלתי מעורער של הכיתה, שם לב לעובדה שיש לפרננדו אוזניים גדולות. בזה בא הקץ על תקוותו של פרננדו לחיים שלווים בכיתה.
"כך חלף היום. הם ממשיכים בעלבונות שלהם, ואני על סף בכי, מייחל ומקווה שיתחיל משהו שונה, ואשר התחיל- מייחל לסיומו. נו, טוב, מה שבאמת רציתי היה שהזמן יעבור מהר מהר… כדי לחזור הביתה… ואז צלצל הפעמון" (עמ' 21).

לא מדובר כאן במכות. אין אלימות מופגנת. יש רק רמיסה יומיומית של ילד אחד קטן, שכל המבוגרים מסביב אומרים לו שיהיה בסדר בסוף. לא שהוא מאמין להם, איך הוא יכול להאמין, חושב לו פרננדו, לאבא שלו, שיש לו אוזניים לא פחות גדולות משלו? והרי אם הוא יספר לו שצוחקים עליו על גודל אוזניו, אבא שלו יתאכזב. אולי אפילו יפגע. וכך הולך לו פרננדו ונאלם. ונעלם. "הפסקתי לשחק בהפסקה. הפסקתי לדבר עם חברי בכיתה. הפסקתי ללכת לפארק אחר הצהריים. הפסקתי ללמוד. מה יש לומר? עזבתי הכל. לא רציתי לדבר כלל, אפילו לא בבית" (עמ' 33).

בסוף פרננדו מוצא פתרון. קצת ענווה, קצת הומור והרבה תמיכה ואהבה שקיבל בבית. וגם כמה חברים שהצליחו לעבור את מחסום החשדנות שלו.

פילאר לוזאנו קארבאיו נולדה בספרד בשנת 1953. היא עתונאית וכותבת ספרים (למבוגרים ולנוער) בעלי פן חינוכי. ספר נוסף שלה, "שבעה ילדים ועיתון", יצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 2008.

ספר שמספר על אחת החוויות הכואבות בילדות.
מומלץ גם לילדים שחוו/חווים זאת, ולא פחות מזה להורים.

לסיכום,
(כי אפילו הזלתי דמעה)

לא פשוט להיות ילד/ פילאר לוזאנו קרבאיו
No es tan facil ser nino/ Pilar Lozano Carbayo
מספרדית: מיכל גרסטנר
הוצאת שוקן, 2009
104 ע"מ

פרפידיה

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

כל מה שמדליין רצתה, אי פעם, זה שאמא שלה תאהב אותה.

אבל אניטיה, אמה, לא יכלה. "She loved babies, she loved anything that didn`t talk back".


אניטה תמיד הייתה אשה יפה, וכמו רבות מהנשים היפות- היא הייתה מודעת היטב לכוחה על הגברים, וניצלה זאת לא מעט.
כך התחתנה עם אביה של מדליין, כך זנחה אותו ונעלמה עם הילדה, כך פגשה את המאהב הבא, והבא, והבא….


מדליין גדלה בצל מערכות היחסים של אמה חסרת הגבולות, שהצליחה תמיד להתאהב באנשים הלא נכונים ו/או להרוס את הקשרים הטובים.


היא התרגלה לכך שאמה אוהבת את בילי, אחיה, ולא ממש סובלת אותה.
היא התרגלה למכות, לעלבונות, לקללות.

היא התרגלה לעובדה שאמה מפלרטטת (ויותר) עם החבר הראשון, האהבה הראשונה, שלה.

היא התרגלה לכל, כי הייתה לה מטרה: להשיג מלגה וללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית.

אומרים שככל שהבית קשה יותר, מתעלל יותר, כך קשה יותר לעזוב אותו.

מדליין נקרעה בין רצונה לחיות חיים טובים, שלדעתה (ולדעתי) מגיעים לה, לבין הדאגה והאחריות שחשה כלפי אמה, שעולמה הלך וחרב עליה.
ככל שחלף הזמן אמה שתתה יותר, הייתה אלימה יותר, ובאופן פרדוקסלי עוררה אצל מדליין אמפתיה רבה יותר.

מקשר הרסני שכזה לא יכול לצאת משהו טוב….

מקור שמו של הספר הוא מהשיר הספרדי Perfidia המדבר על בגידה.

ג`ודית רוסנר עוסקת בספריה רבות בנושאי אמהות- בנות.
אני מאוד אוהבת את ספריה, אבל הפעם הספר אכזב אותי.
ציפיתי להתמודדות שונה של הגיבורה, אולי לסוף קצת שונה.

אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט, אני חושבת שטעיתי. אני חושבת שהעובדה שגורלה של מדלן ידוע מראש, היא הדרך להראות עד כמה הכל חנוק. חשוך. חסר תקווה.


הספר יצא גם בעברית ("פרפידיה", הוצאת מודן, 1999).

לסיכום,
(כי בכל זאת, זו רוסנר)

Perfidia/ Judith Rossner
Doubleday, 1997
308 p

לקחת את החוק לידיים

יום שלישי, 24 במרץ, 2009


ברמה האישית, אני לא מאמינה במערכת הצדק שלנו. יותר מדי עוולות הולכות ומשתרשות בחברה שלנו, יותר מדי עבריינים יוצאים כמעט ללא פגע. על עבירות קשות הם מקבלים עונשים על תנאי ו/או עונשים קלים בטענה שהייתה להם ילדות קשה. לא פלא שרוב האנשים הריעו לשוטרים שהרגו פורץ שפרץ לחנות בגדים בירושלים, לא פלא שחוקים נוסח חוק שי דרומי עוברים בכנסת. ככה זה כשאנשים מאמינים שאין מי שישמור עליהם.

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות