השנה היא 2006. התאריך : 3 ביוני. זה היה מוצאי שבת.
המיקום: מסעדה ידועה במרכז ירושלים.
הוא ישב וחיכה לי על גדר אבן. אני ירדתי מהמונית.
הוא לקח לי ביס מהסטייק, הסיע אותי הביתה וקרא לי "נסיכה".
מאז אני שלו. והוא שלי.
הנסיך שלי, שקנה לי את הדומיין והקים לי את הבלוג.
נסיך שלי, היום אנחנו חוגגים את סוף שבע השנים הטובות.
ממחר- שבע השנים הטובות יותר, טפו טפו טפו.
ואת כל שאר הדברים, אני אגיד בארבע עיניים.
העולל כבר הולך. ורץ. ומטפס. ועושה כל דבר שהוא יכול לעשות כדי להוציא אותי מדעתי, או לפחות כדי לבדוק בכמה התקפי לב אמו הפולניה יכולה לעמוד.
ואז, לפעמים, קורה האסון. העולל נופל. נפגע. נעלב. משהו קורה.
יש בכי. מכירים את המבט הנעלב של העוללים הקטנים, שאומר "איך העולם מתאכזר אלי כל כך ולמה אמא לא הצילה אותי"?
ואז רצים אליו. מחבקים. מנשקים. ו"לא קרה כלום", הנה העולל תיכף ירגע, נכון?
אז זהו, שלא.
עכשיו בואו נעצור רגע. דמיינו לעצמכם אתכם מתרגשים/נפגעים/נפצעים/נעלבים ממשהו. ואז מישהו בא ואומר לכם "פחחח, לא קרה כלום". איך תרגישו? 👿
נדמה לי שהיה זה יאנוש קורצ'אק שאמר שילדים הם אנשים קטנים, ואם הם אנשים, מן הראוי שנתייחס אליהם בהתאם, ונכבד את התחושות והרגשות שלהם. מי שמסכימה לדעתי היא אורי בר-און שכתבה את ספרה המקסים "כן קרה כלום".
הספר מדבר על התגובה האוטומטית שלנו למה שקורה לילדים. איך במקום להקשיב להם, אנחנו מנסים להרגיע אותם, עד כדי כך שאנחנו בעיקר משתיקים את הילד ומשאירים אותי להיות לבד עם הבושה או הכאב.
הספר בא להראות שאפשר להכיר בזה שקרה משהו ולכבד את תחושותיו של הילד בעת ועונה אחת עם הנסיון להרגיע אותו. אפשר לתת מקום גם לזה, במקום לתת תחושה של עגמת נפש, כמו כאן:
הספר מקסים, ומתאר חוויות של יום כיף בים, החל מטיול על החוף, דרך נפילה ומרדף אחרי בעלי חיים, ובקיצור- ספר שכל הורה וילד יכול למצוא את עצמו.
ותודה לנסיך, שבזכותו הגעתי לספר הזה (בצורה ההזויה ביותר- שני גיקים נפגשים בכנס של הייטק ומדברים על ספר ילדים 😆
ויש גם דף פייסבוק.
לסיכום, העולל האישי שלי עוד קצת קטן לספר הזה (לדעתי הספר מתאים לגילאי 3+, כשהילד כבר יכול לבטא לחלוטין את תחושותיו), אבל אנחנו בהחלט אימצנו את המוטו של הספר, ואתם יודעים מה? העולל נרגע הרבה יותר מהר….
כן קרה כלום/ אורי בר-און
איורים: אודי טאוב
הוצאת רנבו, 2011
24 עמ'
ושוב, נפל דבר בישראל.
הנסיך המקסים שלי, שיש לו לא מעט יתרונות ותכונות חיוביות, אבל לצערי הכה- רב אינו חובב קריאה (לצער זה שותפה גם חמותי שתחיה), קרא לי בהתרגשות: "בואי וראי, יפתי, בואי וראי!" (טוב, זה היה יותר בסגנון היבשושי אך המקסים של חובבי המחשב "אני חושב שזה יכול לעניין אותך", אבל לבחורה מותר לחלום :-)).
התקרבתי בהיסוס מה. הנסיך ישב וקרא באתר שמיועד לאנשים כמותו, דהיינו חובבי מחשבים ושאר דברים מוזרים ומשעממים, והפעם הקודמת בה הוא חשב שמשהו יעניין אותי נגמרה בהרצאה שלמה אודות משהו שסובב סביב איזשהו כוכב בלה בלה בלה (כאן הסתיימו שידורינו כי די נרדמתי).
והפחד אכן התממש. הוא הראה לי תרשים זרימה על המחשב. "אבוי!" חשבתי ביני לבין עצמי, אבל לפתע פתאום ראיתי משהו מוזר. תרשים הזרימה היה מלא בתמונות של ספרים!
ומאחר ונהניתי כל כך, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.
מצורף כאן תרשים הזרימה, וכאן יש גרסה הומנית יותר לטעמי, הגם שקצת פחות משעשעת….
וכאן באמת יש להודות לנסיך שלי, שמגלגל את עיניו תדיר כשאני מגיעה עם עוד ערימת ספרים, אבל יודע לפרגן (ולסחוב את הערימות!)
אז כמו כל שנה, גם השנה שבוע הספר הגיע סוף סוף, וכהרגלי רצתי- אצתי אליו, הפעם מלווה לא רק בנסיך (מישהו צריך לסחוב, לא? 😉 ) אלא גם בעולל הקטן, שנראה מסוקרן למדי (עד שנרדם).
ואלו הספרים:
אלו בשבילי:
ואלו בשביל העולל (כי אף פעם לא מוקדם להתחיל..)
והתוספות האחרונות, מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, שאני חייבת להודות שאחרי בדיקה מוכרים ספרים במחירים ממש לא רעים….
ומה אתם קניתם?
זה לא שלא היה חסר לי משהו. אחרי הכל, אתם יודעים, השעון מתקתק, וכולם מסביבי מסתדרים בזוגות, אבל אני… הו, שאני אתאמץ לחפש לי בן זוג???? מי רוצה אחד כזה בכלל? בקיצור, הייתי "גבר גבר", ישבתי רגל על רגל וחיכיתי שהגבר הנכון יגיע. ונחשו מה? הוא לא הגיע…
ואת כל ההקדמה הארוכה הזו אני מספרת, כדי להסביר לכם, ובעיקר לעצמי, איך ברגע אחד של חולשה, של תחושה איומה של בדידות, ישבתי ופתחתי לי כרטיס באחד מאתרי ההיכרויות ברשת, דווקא אתר שלא נחשב לרציני במיוחד. האמת? בכלל לא חשבתי שמישהו יפנה אלי. הרי אני לא הבלונדה 60-90-60 שכל חיי התחנכתי לדמותן. אני גם לא ילדה בת 16, ובטח ובטח לא יפה במיוחד, אבל הי, אם אני יכולה להוכיח לעצמי שוב שאני אסיים את חיי לבד, אז למה לא?
כצפוי, פנו אלי גברים, רובם היו לא רציניים. אבל אז הופיע לי ברשת הנסיך האמיתי. התאהבתי. על אמת.
אבל…..
אף אחד לא מכין אותך לשינוי הגדול שמתרחש כשהופכים מיחיד לזוג.
תמיד אומרים לך שאהבה זה הדבר הגדול, שהופך אותך לשלם, ולא מספרים על מה שקורה תוך כדי.
כי אני, לפחות בהתחלה, הלכתי לאיבוד.
הנסיך אומר "אני אוהב אותך כמו שאת", החברים אומרים "אתם נראים כל כך חמוד ביחד", אבל החשש שמא יום אחד הוא יראה מי אני באמת (או שיקלוט אותי יוצאת מהאמבטיה עם איזו מסיכת פנים איומה ונוראה, או, שאלוהים ישמור- מה יקרה אם אנחר בלילה)- מה יקרה אז???
ופתאום הכל מקבל צבע אחר. וילדים הם לא רק מפלצות קטנות, אלא משהו חמוד, וזוגות שעוברים ברחוב מעלים בך חיוך, וכשהוא עולה מולך במסנג’ר הלב שלך מחסיר פעימה, ופתאום את כבר לא הבחורה הקשוחה שהיה לה זמן לכל החברים, ולכל הדברים, ואת מסדרת את היום כדי שתוכלי לפגוש גם אותו, ו……
זה מה שאת רוצה להיות בעצם.
שלו.
כי אני, אני כבר שלו.
הזמן שהיה שלי, ורק שלי, הפך להיות הזמן שלנו. לא שסבלתי מזה, שלא תחשבו. נהניתי, ואני עדיין, מכל רגע, אבל כל הלו"ז השתנה.
או יותר גרוע- מאדם שצריך גם את הלבד, שחייב אותו למעשה, פתאום אני מוצאת את עצמי מתעגעגעת. רוצה להיות אתו כל רגע ורגע.
.
