 |
אתמול הלך לעולמו אחת החידות הגדולות של העולם הספרותי,
ג"ד סלינג`ר, האיש שכתב את "התפסן בשדה השיפון" (או לפחות את הספור שהיה הבסיס לספר) בהיותו בן 22, שפרסם את הספר עצמו ב1951 (כשהיה בן 32), ומאז התסגר בביתו.
סלינג`ר נולד בשנת 1919 בניו יורק, בן למשפחה חצי- יהודית (אמו הייתה אירית קתולית, אביו היה בנו של רב). מגיל צעיר האמין כי החברה האנושית צבועה למדי, וכי רק הילדים/בני הנוער הנם כנים (ע"ע "בגדי המלך החדשים").
בשנת 1941 כתב את הספור עליו מבוסס "התפסן", אבל באמריקה השמרנית של אותם ימים לא מיהרו לפרסם אותו, ולקח חמש שנים עד שפורסם.
במהלך שנים אלו, שנות מלחמת העולם השניה, נלחם בקרבות קשים (דוגמת נורמנדי) שהשפיעו עליו עמוקות, עד להתמוטטות נפשית. מאז נראה היה שהוא אינו חי בשלום עם האנושות.
הפרסום אליו זכה בעקבות "התפסן" לא עזר לעצביו הרופפים, ולאט לאט התרחק מהציביליזציה ומעיני הציבור. הוא עזב את ניו יורק ועבר לעיירה קטנה הקרויה קורניש. בתחילה התרחק אך ורק מהמבוגרים, ונשאר בקשר עם בני הנוער, עד ששני בני נוער שראיינו אותו לעיתון בי"ס ניסו למכור את הראיון לעתונות (הוא סירב שנים להתראיין) וסלינג`ר ניתק מגע גם עם בני הנוער.
זה לא שהוא היה טלית שכולה תכלת. ממש לא. בהיותו בן 53 הוא ניהל רומן עם נערה בת 18. גם בתו רמזה לא אחת על חיים בצל אב לא פשוט (בלשון ההמעטה).
אבל אני תמיד אזכור לו את הולדן, שבקריאה ראשונה בתיכון כל כך ראיתי את עצמי בו. הנער הבודד, שאיש לא באמת מקשיב לו, שאין לו איש בעולם (לתחושתו), וכשהאנשים סביבו לא יכלו לעמוד במראה שהוא מציב בפניהם, הוא מגיע לבית חולים פסיכיאטרי.
בקריאה מאוחרת יותר, בגיל מפוכח אך גם מפוייס יותר, כבר רואים שהולדן עצמו לא ממש חף מצביעות. אני מניחה שזה אנושי, הפער בין האידיאלים למעשים, אבל בזמנו זה היה מפח נפש גמור.
כשהייתי בניו יורק לפני שנתיים, ישנתי במלון שנקרא Seton, מלון דל תקציב וישן לחלוטין. ולמה אני מעלה את זה כאן?
כי המלון הזה היה תפאורה לפגישה של הולדן עם הזונה (למי שזוכר), וכל לילה כשנכנסתי למלון יכולתי לחוש במעט מהולדן שם.
נוח בשלום, סלינג`ר.