"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.
בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.
סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.
אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).
בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.
סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).
ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.
לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).
לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.
לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)
לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.
לדף הספר בהוצאה.
שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ
