ברבורה בהתהוות

אם יצטרכו לתאר אותי, אחד הדברים שיגידו עלי זה שאני רומנטיקנית ללא גבולות, ושלנצח אלך שבי אחרי קלישאות וסיפורים קטשיים.

זו הייתה הסיבה שהתאהבתי כל כך בטרילוגיית הספרים  של פאולינה סיימונס.
גם אני הייתי צועדת כמו טטיאנה, כך אני רוצה לקוות, ומחפשת את אהובי הנסיך (או אלכסנדר, במקרה של טטיאנה). גם אני הייתי רוצה לשחרר אותו מהשבי במבצע הרואי.
גם הנסיך שלי, כך אני מאמינה, היה צועד בשבילי בלנינגראד הנצורה כדי להביא לי אוכל. גם הוא היה עושה הכל כדי להשאיר אותי בחיים.

אז איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל שטטיאנה לא השאירה את אלכסנדר במחנה השבויים?
איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל, שהאהבה הזו היא לא מה שהייתה פעם?
איך הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי "נו באמת", והבנתי שיש גבול לקיטשיות?

כי הפעם, אולי בגלל שהזמנים השתנו, אולי כי אלכסנדר עכשיו לא במלחמה באמת, אבל נשאר בה נפשית זמן ארוך, הדברים לא כל כך מוצלחים.
אני לא מדברת על תקופת ההסתגלות של אלכסנדר, ואני לא מדברת על הזכרונות והסיוטים, אני מדברת על ההתנהגות.

אלכסנדר הופך להיות גבר פרימיטיבי ששונא שאשתו עובדת, שלא מוכן שהילדים יתנגדו לדעתו, וכל פעם שטטיאנה מנסה לדבר איתו, הוא משתיק אותה ב(עוד)סקס פרוע.
אולי אני נאיבית, אולי הבעיה היא שאני מהדור הלא נכון, אבל איכשהו קסמו של אלכסנדר הלך והועם במהלך הספר השלישי.

זו לא כל הבעיה שלי עם הספר. יש לי בעיה חמורה עם העלילה עצמה- מילא תאורי המין שהולכים ומתרבים (תמיד אפשר ללמוד משהו חדש 😉 ) אבל- – –  עכשיו ספויילר, כך שמי שלא מעוניין אנא עברו פסקה.

זהירות! ספויילר!!

מתי יודעים שיש בעיה בעלילה? כשממחזרים צרות.
מילא שטטיאנה מצליחה לאתר איכשהו את אלכסנדר במחנה שבויים ולהציל אותו. מילא. נקרא לזה כוחה של האהבה.
אבל שאנתוני, בנם של טטיאנה ואלכסנדר, יפול בשבי בויטנאם ואלכסנדר יצליח להציל אותו? זה כבר היה יותר מדי בשבילי….

נגמר הספויילר!!

לסיכום,
(רק כי אני זוכרת חסד נעורים, ורק כי גם הסוף ממחיש שהייתה שם אהבה גדולה).
לרומנטיקנים בלבד. וגם זה בערבון מוגבל. אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי "אלכסנדר וטטיאנה".

גן הקיץ/ פאולינה סיימונס
The Summer Garden/ Paulina Simons
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
888 ע"מ

בראשית היה ה"יצורע"', כינוי החיבה המשפחתי למחלת הסרטן. זה היה מזמן, לפני שלוש שנים, שניה לפני הבת מצווה.
אבל זה היה מזמן, מאז הכל בסדר. נטע, אחותה הגדולה של נוגה, כבר החלימה לחלוטין, הבת מצווה הצליחה והכל בסדר.
טוב, כמעט הכל.

"הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים?" (עמ' 7)
בינינו, כמה אנשים לא הרגישו כך ביום שהתחילו בית ספר חדש? כמה אנשים לא חששו מהרגע הזה, ולכמה מבינינו אין עדיין סיוטים על רגעי הבדידות הללו?

נוגה, גיבורת הספר "עד הבת מצווה זה יעבור", הגיעה לסיוט הגדול באמת- התיכון. איך מתמודדים בתיכון חדש? ומה עושים כשהחברויות של פעם מתפרקות?

באותה לשון מלאת הומור ולא מתייפייפת אנו מלווים את נוגה בקשיי ההסתגלות לתיכון, באהבה הראשונה, ואפילו בכאבי המחזור הראשון- "הלכנו שלושתנו לבית-קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה" (עמ' 11).

מי שקרא את הספר הקודם, ירגיש בבית.
אהבתי את ההתייחסות העדינה לנושא ההסטריה של ההורים כל פעם שעולה תלונה על איזשהו כאב/חולשה. מי שחווה מחלה כזו במשפחה, ודאי מכיר את תחושת הפחד הזו, אבל בה בעת את תחושת המחנק המתלווה לדאגה.
פחות אהבתי את הטיפול הפופוליסטי לטעמי בנושא הנערה שנולדה מתרומת זרע. אבל זה ממש בקטנה.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה.
ספר על החיים האמיתיים, עם רגעי הדמע והצחוק.

נועה רום עבדה בעבר ככתבת ב"פנאי פלוס" וכעורכת חדשו התרבות ברדיו תל אביב. יש לה גם אתר משלה.

לסיכום,
(כי ציפיתי שתהיה התייחסות רבה יותר לעניין הסרטן שהיה עיקר הספר הראשון, ואולי פשוט עברתי את הגיל. מצד שני, זה באמת ספר שילדות בנות 15 יכולות למצוא את עצמן).

לדף הספר בהוצאה.

כמה שאת נהדרת/נועה רום
הוצאת רימונים, 2010
235 ע"מ

כל מי שזוכר עד כמה התלהבתי מהספר "המיוחלת", יודע כמה שאני חיכיתי לספר הזה. אוי, כמה שאני חיכיתי לספר הזה.

אנחנו פוגשים את מורין פסקל, גיבורת הספר הקודם, אחרי שפרסמה את מחקרה ואת תגליותיה לגבי מריה מגדלנה. כצפוי, יש לא מעט אנשים שרואים בה כופרת המנסה להחריב את הכנסיה. מצד שני, יש לא מעט אנשים שבטוחים שמורין היא היא "המיוחלת" הגדולה מכולן- האחת שתפיץ את האמת של ישו, ובכך תביא לשחרור המאמינים האמיתיים ממקום מסתורם.

הפעם מורין מקבלת חבילה המפנה אותה לספורה של אשה בת המאה ה-11, מטילדה מטוסקנה שמה.
גם כאן מדובר על אשה אדמונית שיער, שנחשבה מהפכנית ושנויה במחלוקת בזמנה. גם היא, כמו מורין, נחשבה "המיוחלת".
גם היא נקרעה בין האהבה לאהוב לבה, למחוייבות ההסטורית שלה. גם סופה היה טרגי יחסית, כראוי לאשה שעומדת על שלה בתקופה ההיא.
מטילדה הייתה זו שנשאה את סודות "ספר האהבה", הבשורה שנכתבה על ידי ישו בעצמו.

הרעיון העומד בבסיס הספר הוא מקסים. האהבה היא מקור הכל, וזוהי למעשה דתו של ישו. יש דיון שלם, מרתק למדי, על הנשיקה. נשיקה, בניגוד לכל פעולה מינית אחרת, נחשבת לאקט טהור ומקודש- חיבור של נשמות, של נפשות תאומות שחוברות לנשמה אחת. נכון שזהו לא רעיון מקורי במיוחד (זוכרים איך ג'וליה רוברטס סירבה לנשק את ריצ'ארד גיר ב"אשה יפה"?) אבל כרומנטיקנית, בהחלט יכולתי להזהדות עם המסר. כציניקנית, הספר הזה היה יותר מדי…. סכריני ומסיונרי נאמר. הוא הזכיר לי מאוד את ערוץ המזרח התיכון (האם הוא עדיין קיים?) ואת הדרשות הנוצריות המועברות בו.

בניגוד ל"מיוחלת", אותו קראתי בנשימה עצורה, קשתה עלי הקריאה בספר הזה. יותר מפעם סגרתי מתוך יאוש את הספר. אולי הייתי במוּד הלא נכון, אבל אולי, כדרכם של לא מעט המשכונים, גם כאן מוטב היה לעצור בספר הראשון.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום, לאורך כל הספר המוטיב החוזר הוא "כי הזמן חוזר". במקרה שלי, הזמן שבזבזתי לא יחזור עוד.
(כי התאכזבתי יותר משנהניתי, כי עדיף לקרוא רק את "המיוחלת", כי את החלק השלישי אני כבר לא אקרא).

ספר האהבה/ קתלין מקגואן
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
526 ע"מ

אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.

הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.

אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.

ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.

דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).

ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.

יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.

אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.

אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.

לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).

לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.

ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ

""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון…

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ

לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך.
"הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).

הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.

"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?

בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים.
"אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).

כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.

דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.

"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40)
יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.

קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.

אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר.
"וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)

הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.

דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים

ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום.
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).

תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.

איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ

השנה היא 2002, ניו יורק שלאחר ה11/09.
ג'ולי היא אשה בת 30, שחייה לא ממש הולכים לכיוון שהיא רצתה. היא רצתה להיות סופרת, היא רצתה להיות מישהי חשובה, ובינתיים היא תקועה לה בדירה קטנה מעל פיצריה בקווינס.
יום אחד בעלה המקסים מציע לה לפתוח בלוג. היא יודעת לכתוב, זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא לא יודע מה הוא עשה (תשאלו את הנסיך 😉 ) ….

השנה היא 1948, פריז שלאחר מלחמת העולם השניה.
ג'וליה היא אשה בת 36, שלא יודעת ממש מה לעשות עם עצמה.
בעלה, איש משרד החוץ, עסוק בעבודתו, ובסביבתה הנשים לא עובדות.
יום אחד בעלה מציע לה ללכת ללמוד בישול. היא אוהבת לאכול. זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא גם לא ידע מה הוא עושה….

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד. האשה שאלפי אמריקאים אוהבים ומכירים כטבחית שהצליחה ללמד אותם לבשל. אם תרצו, רות סרקיס של ארה"ב. את עיקר תהילתה היא רכשה בזכות הספר "Mastering the art of French Cooking", שנועד ללמד אמריקאיים (שלא החזיקו בטבח פרטי) לבשל אוכל צרפתי.

ג'ולי היא ג'ולי פאוול. היא מחליטה לכתוב בלוג הנקרא "פרוייקט ג'ולי/ג'וליה" (הבלוג עצמו די משעשע, שווה להיכנס ללינק). המטרה: להכין את כל המתכונים מספרה של צ'יילד בתוך שנה, או אם תרצו- להכין 536 מתכונים ב365 ימים.
כמו כל בלוגרית, גם ג'ולי לא באמת מאמינה שמישהו קורא את הבלוג שלה. היא תוהה את מי מעניינות בכלל המחשבות שלה.
ותוך כדי כל התהיות הללו, ג'ולי לומדת לבשל. ולומדת להכיר, קצת יותר, בערך עצמה.

ג'ולי היא אשה שיכולתי להזדהות איתה.
לשנינו יש בעלים צדיקים גדולים, שעודדו אותנו לפתוח בלוג, ולא ידעו מה יקרה… שתינו אוהבות לבשל (אם כי אני לא הייתי פותחת בלוג בישול), שתינו היינו די אבודות ללא הבלוג.

אני אוהבת סרטים הקשורים לאוכל (דוגמת "החגיגה של באבט), שהם חגיגה לעיניים וממלאים את הפה בריר.
את דמותה של ג'וליה צ'יילד משחקת מריל סטריפ. אני חייבת להודות שהדמות הייתה מעצבנת, בעיקר מבחינת האינטונציה שלה, אבל בדיעבד, אחרי שחקרתי ברחבי הרשת, גיליתי שהיא אכן דומה להפליא לצ'יילד. לא סתם זכתה סטריפ בלא מעט פרסים על הופעתה בסרט.
את דמותה של ג'ולי משחקת השחקנית איימי אדאמס, ששיחקה גם ב"ספק" וב"לילה במוזיאון". אני מאוד אהבתי אותה בסרט.
והבמאית היא לא אחרת מאשר נורה אפרון, שאני מאוד אוהבת אותה.

בסרט הזה, מלבד המתכונים, יש ספור לא רע בכלל, מצחיק לעיתים, על בחורה קריזיונרית אחת, בעצם שתיים, ועל בעל אחד שאוהב מאוד, בעצם שניים.
סרט מומלץ בכל לב.

מסוקרנים? הנה הטריילר.

והנה, אני כבר יודעת מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת ההולך ומתקרב (רמז, רמז)….

פוסט זה מוקדש לה', שסוף סוף אני כותבת על ספר שמעניין אותה…

כשהסערה שככה, מרים עזבה את ביתה ואת חבריה, ולא הסתכלה לאחור.
לא היה לה על מה להסתכל.
אהובה, גיבור נעוריה, נרצח בצורה איומה מול עיניה. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן חלק מחבריה נעלמו ואינם עוד. אולי לא ידעו מה לומר, אולי חששו לגורלם.
והיא הייתה בהריון. כל מה שהיה חשוב לה היה לשמור על זכרו של אהובה, ועל הילדים שלהם.

זהו ספורה של מרים המגדלית, אחת מתומכות ישו הגדולות ביותר.
זהו "הספור שלא סופר" על טיב יחסיה של מרים עם ישו, ועם יוחנן המטביל. אנו מכירים את ספורה של מרים דרך מורין, אחת מצאצאיותיה, שמתברר שנועדה לגלות את מגילותיה הגנוזות של מרים המגדלית, וכך לחשוף את ספורו האמיתי של ישו.

זה ספר מתח, כי יש תעלומה. זה רומן, כי יש ספור אהבה מקסים על אשה וגבר שקרועים בעולמות שונים, שנלחמים שנים כדי להיות ביחד, ובסוף גם מצליחים. וזו טרגדיה, כי הספורים היפים ביותר הם טרגדיות.

הספר הוא חלקה הראשון של טרילוגיה הנקראת "שושלת המגדלית".
אל תחששו לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, לאור העובדה שהספר השני יצא באנגלית רק השנה (כ-4 שנים אחרי "המיוחלת").

הסופרת, קתלין מקגואן, לא ממש המציאה כאן משהו חדש. שנים יש ספורים שונים ומשונים על מקומה של מרים המגדלית בחייו של ישו. סיפורים רבים יש גם על היריבות בין יוחנן המטביל לישו.
מה שיפה כאן זה שמקגואן לקחה ספור שלא מדבר אלי, ציניקנית ולא מאמינה שכמותי, והפכה אותי לסקרנית. ברמה זו או אחרת היא בהחלט מסיונרית בדרכה שלה (אפשר לראות זאת באתר שלה). דמותו של ישו מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר. דמותה של מרים המגדלית (שיש הטוענים כי הכנסיה, במסגרת מלחמתה על דמותו של ישו, הפכה אותה ל'מריה מגדלנה' הסטריאוטיפית) נגעה ללבי ביותר.

מישהי כתבה כאן לא מזמן שאני אף פעם לא כותבת על ספרי אהבה. אולי זה לא ספר אהבה קלאסי, אבל זה ספר מקסים במיוחד, שאני יודעת שאקרא את ההמשכים שלו.

לסיכום,
(כי זה ספר שכתוב טוב, כי לא יכולתי לעזוב אותו ממש עד האות האחרונה, וכי יש לי חולשה גדולה מאוד לנשים בעלות שיער אדמוני- אני אישית מאשימה את אן שרלי בפטיש הזה ;-))

לדף הספר בהוצאה.

המיוחלת/ קתלין מקגואן
The Expected One – Kathleen McGowan
מאנגלית: אינגה מיכאלי.
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
445 עמ'