ברבורה בהתהוות

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'

אבא של ג'ד מת. וכמו שזה קורה בדרך כלל בחיים, זה קורה בדיוק בזמן הלא נכון מבחינתו. מילא שאביו נפטר, אבל הוא גם ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה, וזה ממש, אבל ממש לא מתאים עכשיו.

נישואיו של ג'ד בדיוק התפרקו אחרי שהוא מצא את אשתו במיטה עם המאהב שלה, שכיאה לקלישאות היה לא אחר מאשר הבוס שלו. ויש את האחות שלו, שבעלה כל היום עסוק בעבודה ויש לה שלושה ילדים רעשנים, ואת האח הגדול שמנסה יחד עם אשתו להיכנס להריון, ואת האח הקטן והמפונק, שאף אחד לא יודע אם הוא שוב בכלא, או לא. בקיצור- זה הדבר האחרון שג'ד צריך עכשיו.

אומרים שאחד היתרונות של השבעה הוא בכך שהזמן הזה מאפשר לאדם להתחיל לעכל את המוות, אבל מי שישב שבעה יודע שיותר משהזמן עושה את שלו, סיר הלחץ המשפחתי עושה את שלו, וכל האמוציות הרגשיות המטלטלות שאתה חווה קשורים הרבה יותר לאנשים שעדיין חיים (לפעמים לצערך) מסביבך.

אני אוהבת ספרים על משפחות לא מתפקדות. אני אוהבת ספרים ציניים ומשעשעים. ואני אוהבת גם את ג'ונתן טרופר, שאיכשהו כל הספרים שקראתי שלו ("איך לדבר עם אלמן" ו"ספר ג'ו") עוסקים באבל, שכול וציניות.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה. זה ספר שמנסה לקלף במעט (אם כי לפעמים בקיצוניות) את מעטה הצביעות מעל פניהם האבלות של יושבי השבעה, שלעיתים אבלים על חלומותיהם שלהם, ולאוו דווקא על מות.

לדף הספר בהוצאה

לסיכום, לאוהבי ציניות וטרופר.

מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
מאנגלית: נדב דרור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2010
349 ע"מ

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ

כשהייתי קטנה, אמא נראתה לי כל יכולה. תמיד יודעת. משהו שנע בין המיתי למפחיד.
כשגדלתי קצת, גם העין הביקורתית שלי גדלה. ופתאום לא רק שאמא הפך להיות משהו לא מפחיד, בעיקר היו לי טענות.
כשגדלתי קצת יותר, ניסיתי להבדיל בין ה"אמא" לבין ה"אישה". מסתבר שיש לאמא שלי עוד כמה דברים בחיים, חוץ מהעובדה שהיא אמא.

אני עוד לא אמא, אבל חברות שהן אמהות נעות כל הזמן על הטווח הזה שבין להיות אמא לבין להיות אשה, לבין להיות סובייקט עצמאי, לבין לכרוע תחת רגשות אשמה על מליון ואחד דברים (חלקם מוצדקים בהחלט- איך פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם: "כל עוד יש אמהות תהיה לי עבודה" 😆 ).

בדיוק לחלל הזה, שבין מה זה להיות אמא לבין כל הסטיגמות על האמא, נכנס הספר הזה.
למעשה מדובר באלבום המכיל תמונות ומונולוגים של אמהות. אפשר למצוא כאן גם אמהות מפורסמות יותר (ע"ע אילנה דיין) ומפורסמות פחות, דתיות וחילוניות, יותר שמרניות ופחות.

יש כאן אמירות מאוד ברורות על אמהות, המתארות את כל הרגעים היקרים והבלתי ניתנים לתיאור, בין אם מדובר ברגע בו הופכת האשה-אמא ההריונית לאמא "ממש": "הגעתי לבית החולים לבושה בשמלה ומאופרת בדרך לעבודה. הייתי בטוחה שיבדקו אותי ואמשיך בדרכי. לא הבנתי שבאותו רגע אני נתלשת מהחיים הקודמים שלי" (עמ' 105), או בשיטות חינוך שונות: "באפריקה את נושאת את התינוק על הגוף. את פשוט קושרת את התינוק עלייך וזהו. הילד מצטרף אל החיים של האם, ולא להפך" (עמ' 44).
אין הרבה התייחסות לבן הזוג בתהליך, למעט משפטים בודדים דוגמת "חינוך ילדים הוא בעיני מעשה זוגי לכל דבר" (עמ' 148), וזו החמצה מבחינתי. מצד  שני, מאחר וזה ספר שמדבר על אמהות, הייתי שמחה אם היה יוצא ספר נוסף, הפעם על אבות.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,

(ספר, לא אלבום, הקונספט היה קשה לי קצת, אבל העניין היה רב)

להיות אמא/ תמר מור סלע
צילומים: עליזה אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
165 ע"מ

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?" 🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ