ברבורה בהתהוות

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
* מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
* אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
* ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
* גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
* לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

כשהייתי ילדה, נערה צעירה אם תרצו, הספרים האלה מילאו את חלומותיי- ספרים קטנים, בדרך כלל קצרים למדי, ממורטטים ברובם.
תמיד היה בהם את הגבר המושלם, את האישה המושלמת, את הסיטואציות הכי בעייתיות. הם תמיד לא היו מודעים אחד לקיומה של השניה/רבו ביניהם/שנאו אחד את השני, אבל אנחנו (הקוראים) ידענו את האמת. הם נועדו זה לזו. כך זה גם נגמר ברוב המקרים. אז קראו לזה רומן רומנטי. היום יש לספרים האלו שמות אחרים.

סם אוהב את גרייס. הוא לא מעז להתקרב אליה, וגרייס… גרייס בכלל לא מודעת לקיומו. היא מתעניינת בדבר אחד בלבד- בזאבים או ליתר דיוק, בזאב אחד בלבד- "הזאב שלה", הזאב שהיא זוכרת שהציל אותה מהתקפת זאבים שחוותה כשהייתה ילדה קטנה.
הם באים מעולמות שונים- גרייס באה ממשפחה של אומנים, שלא ממש מתייחסים לקיומה, וסם בא ממשפחה אלימה, עם הורים שניסו להרוג אותו.
הם באים מעולמות שונים, מרקעים שונים, ולזמן שהולך ומתארך מדי שנה- ממינים שונים. גרייס היא בת אדם. סם… זה תלוי בתקופה- לפעמים הוא אדם. רוב הזמן הוא זאב.

אם ספור העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא סתם. הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים, נשען לא מעט על ההתלהבות הגדולה שהייתה מסדרת ספרי "דמדומים". ערפד, איש זאב, מה זה משנה כל עוד מדובר על אהבה מיוסרת ובלתי מושגת בין בני נוער.
בשני המקרים מדובר על אהבה שהיא רומנטית להחריד, על דברים שנועדו לקרות, ובעיקר- וזה מאוד חשוב באקלים הפוליטי בארה"ב- על שמרנות מינית. אם ב"דמדומים" אדוארד לא שכב עם בלה במטרה להגן עליה מהיצרים החייתיים שלו, גם כאן סם לא ישכב עם גרייס. מתברר שהרומן הרומנטי שאני גדלתי עליו שינה את פרצופו לדמויות מעולם הפנטזיה, אבל לא יותר מזה.

הספר הוא חלק מטרילוגיה- הספר השני נקרא "LINGER"  והספר השלישי בסדרה אמור לצאת ממש בקרוב, ב-12 ביולי, ויקרא FOREVER.
בספריה בה עבדתי "רעד" היה להיט גדול, ילדות (כמו בדמדומים, בנות הן קהל היעד) שאלו עליו הרבה לפני שיצא. ככזה, חלק לא מבוטל ממסע היח"צנות לספר דובר בשפת בני הנוער- יש לספר דף פייסבוק, וטריילר (מקסים!) לספר עצמו (בספטמבר עתיד לעלות לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

לסיכום, בכריכה האחורית של הספר כתוב "אם נהנתם מדמדומים, תאהבו גם את רעד". וזו בדיוק הבעיה- אם נהנתם מדמדומים, למה ללכת על חיקוי?
למרות התרגום המעולה של גילי בר הלל, הייתי מוותרת.

לדף הספר בהוצאה.

(כי אני רומנטיקנית שזוכרת חסד נעורים לרומנים שקראתי בנעוריי, וכי לבנות הנוער הוא מעולה, ומצד שני- כמו כל רומן רומנטי, הוא נשכח שניה אחרי שאת נאנחת אנחה מלאת אהבה בסוף הספר).

 רעד (סידרת הזאבים של גרייס)/ מגי סטיווטר
Shiver/Maggie Stiefuater
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
הוצאת כנרת, 2010
381 עמ'