ארכיון פוסטים עם התג "אהבה"

לצבוע בשחור

יום שישי, 9 באוקטובר, 2009

"נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית"… מכירים את השיר?

במקרה שלנו, ג`וזי היא בחורה בלי בית. היא מה שנקרא באנגלית "White Trash". היא ברחה מהבית, היא אוהבת מוזיקת פאנק. הכי בעולם היא אוהבת את החבר שלה, מייקל.
מייקל הוא הבחור הטוב. הוא בנם של נגנית פסנתר עולמית וסופר מפורסם, תלמיד הארווארד.
הם נפגשים בזמן שמייקל נמצא במרד הגדול מול הוריו: הוא עוזב את הלימודים בשביל לצייר, מסרב לקחת כסף מהוריו, נותן לג`וזי למעשה לפרנס אותו.
ואז נעלם. וג`וזי קורסת.

אפשר לומר שזהו ספור חניכה קלאסי. מסע ההתבגרות של ג`וזי מתחיל ביום בו נודע לה על התאבדותו של מייקל. המפגש הטעון עם אמו של מייקל, מרדית`, מטלטל את ג`וזי ומעלה בה תחושות שלא ידעה על קיומן.

מבחינתי, הדמות הכי מעניינת בספר הייתה מרדית`, על תקן החמות הקלאסית. היא עושה את המוות לג`וזי, מטלטלת אותה ולא נותנת לה לברוח מהמציאות אל הסמים והשתיה. הבעיה היא, שזו הדמות היחידה שאפשר להזדהות איתה באמת.
לספר הזה הגעתי כי מאוד אהבתי את "הרדוף לבן" (כן, הוא יותר טוב באנגלית, וכן, הספר הרבה הרבה יותר טוב מהסרט). יש לפיטץ` את היכולת להכנס לקרביים של הדמויות ולגרום לנו להזדהות איתן.
הבעיה היא, שאחרי X עמודים הדבר היחיד שבא לי לעשות היה לצעוק "הבנו! הוא מת!! צאי מזה!!!"
לצבוע בשחור/ ג`אנט פיטץ`
מאנגלית: דפנה בן יוסף
הוצאת מודן, 2008
391 ע"מ

מילים חסרות

יום חמישי, 1 באוקטובר, 2009

שטחים נכבשים, גישושים ראשונים

מגע השפתיים הידיים ש

לוקחות אותי לעולמות אחרים

מי צריך מילים כשיש אהבה

שבעה סוגי עמימות

יום רביעי, 19 באוגוסט, 2009

אתה יודע שאתה מאוהב במישהי אם נוח לך כשאתה מתעורר לידה, למרות שלפה שלך יש ריח של מים שהיו תקועים שבוע בתחתית של אגרטל. אתה יודע אם אתה נורא מתרגש לראות אותה, לדבר איתה שוב, אם אתה מתגעגע אליה אחרי כל השינה הזאת, אם אתה יכול להתגלגל מהמיטה למקלחת, ובלי להפסיק להרגיש שוב בנוח לעשות גרעפס, או אפילו להפליץ ולנסות לשיר בכל מיני סולמות את שיר הנושא מסרט של פיטר גרינווי, סרט ששניכם שנאתם ושניכם לא ראיתם".

זהו ספור על אהבה גדולה מהחיים. בצלם של הימים הנוראיים שעוברים עלינו, אגדיר את האהבה הזו כאובססיה. כמחלה. סיימון, גיבור הספור, הוא גבר מקסים, רגיש, רציני, חובב שירה. הוא היה פעם מורה, והיום הוא מובטל. הוא החבר שכולם היו רוצים שיהיה לבת שלהם. והוא מאוהב קשות באנה, האקסית המיתולוגית שלו, אקסית שהייתה שלו עשר שנים קודם לכן.
למרות שאנה נשואה לגבר אחר, ג`ו, וסיימון עצמו נמצא במערכת יחסים, מוזרה ככל שתהיה, עם אנג`ליק (הוא קורא לה אנג`ל) הזונה, סיימון מחליט שהדרך הנכונה ללבה של אנה היא על ידי כך שיחטוף את בנה הקטן סאם מבית הספר.

כך מתחיל ראשומון עבה כרס (794 ע"מ) המסופר משבע נקודות מבט שונות: סיימון, אנג`ליק, ג`ו, אנה, ד"ר אלכס קלימה (הפסיכיאטר של סיימון), דניס מיטשל (קולגה של ג`ו) ורייצ`ל קלימה, חברתו בהווה של סאם (ובתו של ד"ר קלימה).

לזכותו של הספר יאמר שלמרות העובי, לא סבלתי מקריאתו. ספור התפוררות משפחתם של אנה וג`ו הוא ספור עצוב, שיכול לגעת בכל אחד מאתנו, האהבה הגדולה שחש סיימון לאנה היא אנושית (טוב, בגבולות הנורמטיביים שלה) ולמעשה אפשר להזדהות עם כל אחד מהגיבורים. גם העובדה שהספר מסופר מאינספור זוויות בהחלט מוסיף לעניין.
המממ…
מצד שני- אין בספר הזה שום דבר ייחודי. למען האמת, רוב הקולות נשמעים בדיוק אותו דבר. לצערי הרב, הסוף הוא קלישאי למדי. עד העמ` ה200 בערך עוד הייתי מסוקרנת. אחר כך פשוט רציתי לסיים את הספר. ולא, זה לא ספר גרוע עד כדי כך שאפסיק לקרוא אותו באמצע.

אבל למה ארחיב במילים, אם אפשר פשוט לצטט:
"הרי לא יתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל"

מצד שני, קואלה אהבה אותו.

ומילה טובה לתרגום: בתחילת הספר מובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי לעומקו את הציטוט, המתאים כל כך.

שבעה סוגי עמימות/אליוט פרלמן
מאנגלית:יעל סלע- שפירו
הוצאת זמורה- ביתן, 2009
794 ע"מ.

לא תקין רומנטית

יום רביעי, 12 באוגוסט, 2009

אליענה ארז היא מורה לספרות והסטוריה בתיכון. המניעים האידיאליסטיים שהיא מנופפת בה כסיבה לכך שוויתרה על קריירה לטובת הוראה הם מסווה לריק בחייה, ריק שנגרם כתוצאה מנפילת בעלה במלחמת יום הכיפורים.
מתן דיאמנט הוא תלמיד כיתה י"ב. הוא דעתן, חושב, פילוסוף חובב, וכדרכם של בני שמונה עשרה, הוא לא ממש מוצא את עצמו. הוא מטופל באמא חולת סרטן. אין לו באמת חברים. הוא חולה סוכרת שרוצה להתגייס.
אליענה היא בת 54. מתן הוא בן 18.
על פניו יש כאן את הספר המנצח: יש מורה אידיאליסטית שלא מהססת לעמווד לצד התלמיד ולא לצד המורה, יש רומן בין אשה מבוגרת לבחור צעיר, נער אפילו. יש כאן מפגש בין אנשים בודדים. ברור שזה ספר להיט. חייב להיות.
או שלא.

זה אחד הספרים שממש עצבנו אותי. עצבנה אותי הגישה הפופוליסטית על כל תחלואי מערכת החינוך (נכון שיש תחלואים, אבל כמה אמירות פופוליסטיות אפשר). עצבנו אותי תאורי המין התכופים. מין לא אמור למלא חורים בעלילה, אלא לקשט אותה. עצבנה אותי דמותה של אליענה, האשה שכל כולה שקועה בעצמה.
ובעיקר, עצבן אותי הנסיון, שיתכן ונמצא בראשי בלבד, לכתוב סיפור דומה ל"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר.  ב"הנה אני מתחילה" מתפתח רומן בין מיכאלה, מורה לספרות בת עשרים ושש, לריבי, תלמידה בת ארבע עשרה. בשני המקרים מדובר ברומנים אסורים. בשני המקרים מדובר בשני ילדים/בני נוער שלא מוצאים את עצמם יותר מדי בחברת בני גילם. בשונה מ"הנה אני מתחילה", בו תחושת הניצול ברורה (לפחות לי) בעיקר בשל גילה הצעיר של הילדה, כאן תחושת הניצול כמעט ואינה קיימת.

לתחושתי, יוסי סוכרי לקח את פנטזיית הנעורים על המורה מהשיר "לוח וגיר" קצת רחוק מדי.
אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לא תקין רומנטית/ יוסי סוכרי
הוצאת חרגול, 2009
165 ע"מ

אלף נשיקות

יום שלישי, 4 באוגוסט, 2009

מי שקורא את הרשומות שלי, כבר בטח הבין עד כמה אני אוהבת את אבשלום פיינברג.
מי שמכיר אותי, יודע עד כמה אני אוהבת את הנסיך הפרטי שלי.
לכבוד ט"ו באב הירשתי לעצמי להשתמש (בשינויים קלים) בחומרים של אבשלום פיינברג לטובת הנסיך הפרטי.

אלף נשיקות לך, אהובי

כך גומרות האוהבות  את כל המכתבים שלאהובם הן כותבות. אלף נשיקות לך, אהובי.
כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובי.

ראשית כל הייתי שמה נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל שערותיך החומות כמו כותרת של נשיקות, כמו ששמות למען התייפות היפות מחרוזת של פנינים.

ואחרי כן הייתי לוחשת לך באוזניך שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליקה את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שמה שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בצלוחית הקטנטונת שבקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שפתותיך  אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כחוט השערה.

ועל צווארך הארוך שכצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים, צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר…
ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבך, ושמתי שפתי מולו, ודרך חולצתך  והעור הבשר והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.
ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כמו הפרחים בחתונתנו.


והנה כוסית בנשיקות, אהובי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!
אלף נשיקות לך אהובי!

ומי שמעוניין בגרסה המקורית של אבשלום פיינברג, אפשר לקרוא אותה כאן.

הדרך

יום שני, 27 ביולי, 2009

גבר הולך לו בדרכים, מלווה בבנו יחידו. האוויר בחוץ מחניק, אפור וקר. פיו ואפו מכוסים במסיכה כדי להשמר מזיהום האוויר.
גבר וילד הולכים להם בדרך. אנחנו לא יודעים איך קוראים להם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהם באמריקה, ושהם רוצים להגיע לדרום. אל הים.

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

להיות אמא טובה

יום חמישי, 9 ביולי, 2009

 

כל אמא מכירה את הרצון הזה, להיות האמא הכי טובה. להגן על הילד מכל דבר רע שעלול לקרות לו. להיות שם בשבילו כל הזמן. לכל אמא יש גם את הסיוטים האלה, שהיא בונה לה בראש, שמהם היא מנסה להגן על הילד שלה.נינה פרוסט לא צריכה לדמיין סיוטים. היא חיה את זה יום יום. במסגרת תפקידה כתובעת המתמחה במקרי אונס והתעללות מינית בילדים, היא רואה איך עבריינים יוצאים לחופשי בגלל מצבם הנפשי של הילדים או חוסר בראיות. היא רואה ורותחת.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.


עד שיום אחד מתגלה שנתנאל עבר התעללות מינית. ועולמם של בני פרוסט נחרב עליהם. מה תעשו אם תגלו שילדכם הקטן והמקסים, המאושר כל כך, מפסיק לדבר יום אחד? מה תעשו אם תבינו שאתם לא יכולים לדעת מיהו האדם שפגע בו כל כך, כי הילד הפסיק לדבר? מה תעשו עם כל הכעס הזה?
נינה יודעת מה התהליך שנתנאל צפוי לעבור. היא יודעת שבמקרה הטוב יהיה משפט ונתנאל ייחשף שוב ושוב הן לאדם שפגע בו, והן לטראומה שעבר. היא גם יודעת שבשל מצבו הנפשי הקשה של נתנאל, רוב הסיכויים שהאיש שהרס את חייו פשוט יצא לחופשי. כמו כל אמא, היא רוצה לשמור עליו מפגיעה נוספת. כמו כל אמא, היא רוצה שהאדם שפגע בו ישלם על כך, וביוקר.

מה הייתם עושים במקומה?
נינה מחליטה לפעול, והחלטתה משפיעה על כל המשפחה.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שמישהו שיקר לכם נפגע כל כך, ושלמערכת אין את היכולת להעניש אותו? מה הייתם עושים?

בהמשך לפוסט מאתמול, גם כאן עולה התהיה של האם צריך לקחת את החוק לידיים, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, ומה בכלל אפשר לעשות.
ספר שמעיר את הפחדים הגדולים. לא רק לחובבי פיקו.

Perfect Match/ Jodi Picoult
Hoddr & Stoughton, 2005
402 pp.

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו

יום שני, 15 ביוני, 2009

אתחיל ואומר שאם אתם חובבי ספרות דרום אמריקאית, או מתגעגעים לריחות ולמראות הללו, אתם תהנו מאוד מהספר, שמכל דף ודף בו אפשר להרגיש את החיים ברפובליקה הדומינקנית, לטוב ולרע.

זהו ספורו של אוסקר, חנון שמן במידה מופרזת שחי לו בניו ג`רזי והבעיה הגדולה שלו, שמביאה לא פעם לנסיונות אובדניים, היא העובדה שהוא מעולם לא שכב עם בחורה. מצד שני, אפשר להבין למה בנות לא רוצות לצאת עם בחור שמדבר איתן בשפות שרק הוא וחובבי טולקין מבינים, או כפי שהוא מוגדר בספר: "הבחור הלך עם החנוניות כמו שגד`י הלך עם חרב אור[…] הוא לא היה מסוגל להעמיד פנים שהוא בן אדם נורמלי גם אילו רצה בכך" (עמ` 29).
זהו גם ספורן של לולו ובלי, אחותו ואמו של אוסקר, כל אחת מהן מוזרה בדרכה שלה, ושלושתם מהווים חריגים בחברה בה הם חיים. זהו גם ספור של הגירה, של חיים בצל אמונות תפלות יותר או פחות בקללות, של תסכול מתמשך מחלומות נעורים שמעולם לא התגשמו: "הזעם שלה מילא את הבית, עשן מעופש ושטוח. הוא נכנס לתוך כל דבר, לשיער שלנו ולאוכל שלנו, כמו הנשורת שספרו לנו עליה בבית הספר, שתרד עלינו יום אחד רכה כמו שלג" (עמ` 63), ומדכאון שנובע מארועים טראומתיים: "כל אימת שלה אינקה העיפה מבט בנערה, היא יכלה להשבע שבדיוק מאחורי כתפה עומד צל, שנעלם ברגע שניסית להתמקד עליו. צל כהה ונורא שלפת את לבה" (עמ` 150).

אחד הדברים העיקריים שעצבן אותי בספר היו הרבה מאוד (מאוד!) הערות שוליים, שאכן עוזרות להבין את הרקע ההסטורי, אבל ארוכות מדי, ובכתב קטן למדי. דבר נוסף היה הרבה מאוד הערות בספרדית, שאכן הוסיפו ניחוח ספרדי, אבל אתם יודעים איך זה שמישהו מדבר לידכם בשפה שאתם לא מבינים? תמיד תחשבו שפספסתם משהו מאוד חשוב, וזה פוגם בהנאה.

כאמור, זה לא ספר עמוק מאוד. ואם לא באים אליו עם המון ציפיות (כמוני, שכשמנה חנונה לא פחות מאוסקר חשבה שתמצא את אחיה האובד) תהנו ממנו.

אסיים במשפטו האחרון של אוסקר, שכאמור חייו היו קצרים ומופלאים, ואת רובם הוא בילה כשהוא, אבוי, בתול:
"אז זה הדבר שכולם מדברים עליו כל הזמן! לכל הרוחות והשדים! אילו רק ידעתי. איזה יופי! איזה יופי! (עמ` 303).

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו"/ ג`ונוט דיאס
מאנגלית: יורם מלצר
מחברות לספרות, 2009
303 ע"מ

שטן

יום חמישי, 11 ביוני, 2009

דמיינו לעצמכם שאתם פסיכיאטרים בארה"ב של שנות ה70`. ועכשיו דמיינו לעצמכם שיום אחד מגיע אליכם מטופל חדש, רהוט, בטוח בעצמו, מעניין. יש איתו רק בעיה אחת: הוא חושב, בעצם בטוח, שהוא השטן.
 
זהו ספורו של קאסלר, המתואר באופן כה מחמיא כבר בתחילת הספר: "קאסלר מעולם לא איבד את התקווה, שהיות תזדמן לו בדרכו האשה שנועדה להיות בת זוגו. וכיוון שתקוותו של קאסלר הייתה גם שלאשה זו יהיו שדיים גדולים מאוד, הוא פסע כשעיניו קבועות בגובה החזה"(עמ` 13). קאסלר הוא נער שעשועים שבאיזשהו שלב עובר התמוטטות עצבים, מתאשפז, ומגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר בה הוא יוכל לשכוח את כאביו היא לטפל בכאבים של אחרים, ולכן הוא הופך להיות פסיכיאטר.
 
הוא פוגש את ויטה, האהבה הגדולה של חייו, האהבה שתביא להרס עולמו. הוא אוהב אותה. מאוד. בלשונו של המספר (השטן): " הוא חשב שהתנהגותה המוזרה היתה הדבר החביב ביותר, שהוא ראה מעודו. ככל שהצלחתי להבין, זוהי תסמונת נוירולוגית שכיחה המתגלה אצל בני אדם מאוהבים. אי אפשר לטפל בזה"| (עמ` 105).
במקביל הוא מתחיל לטפל בפציינטים בבית חולים פסיכיאטרי, וכך הוא נתקל בליאו זליק, שמפגשו עם השטן מתואר בצורה הבאה: "זליק המתין כמה דקות בדממה המטרידה. לאחר מכן ניקה את גרונו ודיבר אל הטראנסדיוסר. "אני פרופסור ליאו זליק," הוא אמר בהיגוי ברור מאוד. "הלו, מה העניינים?" "אני השטן," עניתי לו. "הלו, מה העניינים איתך?" (עמ`  62).
 
לא אכנס לכל פרטי העלילה, אני יכולה לומר שהעלילה מבוססת על חמש דמויות עיקריות, שמתנקזות לקאסלר: ויטה, ליאו זיטוק, סם זאלזו- המנטור והמדריך של קאסלר, לופה אשתו של ליאו זיטוק שתהיה בשלב מסויים אשתו של קאסלר, וכמובן- השטן.
 
הספר הזה הצחיק אותי מאוד. המספר (כאמור השטן) הוא ציני מאוד, שלא מהסס לצחוק על דבר. לא על האהבה, לא על המין, ובעיקר- הוא צוחק על אנשי הטיפול השונים.
יש בספר גם כמה אמיתות שנכונות גם להיום, בין השאר על הדיאלוג התרפויטי:
"אתה קורע את הישבן כדי להגיע למערכת יחסים נפלאה כזאת עם המטופל, וברגע שהגעת אליה, אחרי שהוא שפך את נשמתו בפניך, אתה אומר לו שכל זה היה רק כאילו. אתה קשב שכיר ותו לא. אתה לא חושב שזה שטני?" (עמ` 210).
ואמירה אחת שנכונה כל כך לצערי גם היום:  "הפסיכיאטריה המודרנית מוציאה אותי מהתמונה: להתנהגות רעה, לאנשים אנוכיים, לבני אדם הרסניים ולא זהירים במתכוון, אין עוד משמעות. כולם הפכו לליקויים של אישיות גבולית ולתסמונות נרקסיסטיות אנטי- חברתיות אופייניות, שצמחו כתוצאה מטראומות ילדות וכימיית מח מעוותת" (עמ` 438).
 
אני אוהבת מאוד ספרים שעוסקים בשיח התרפויטי ובאופן כללי בדמות המטפל. אני גם אוהבת ספרים שהם ציניים במידה, ומצחיקים מספיק שאצחק עם עצמי כשאני קוראת. 
ואם באהבה עסקינן, אסיים בפתק שכותבת ויטה לקאסלר ביום שנחתם הגט ביניהם: "אם כבר מדברים עליך, עניין אותי לשמוע על מחשבותיך בעניין סיום חייך. זה לא בהכרח רעיון רע" (עמ` 421).
 
מתברר שהספר הוסרט לסרט (טוב, זה היה הכרחי אני מניחה) שהוקרן בצורה מצומצמת בלבד. לסרט קוראים "carzy as hell".
מחבר הספר, ג`רמי לווין, הוא פסיכולוג.
 
שטן/ ג`רמי לוון
מאנגלית: נירה צפריר
הוצאת כנרת, 1984
448 ע"מ.

good grief

יום שני, 8 ביוני, 2009


זהו ספורה של סופי סטנטון, שאחרי שלוש שנות נישואים לאיתן, מגלה יום אחד שהפכה לאלמנה. מאחר שלטענת סופי אין שום הגיון בעובדה שהיא אלמנה בגיל 36, היא לא מסוגלת לעשות מה שמצפים ממנה, להתמודד ולהמשיך הלאה.נכון שבעלה גסס מסרטן, נכון שהיא ידעה שהוא הולך למות, אבל אי אפשר פשוט להמשיך.

היא מחליטה לברוח מחייה ולעבור לעיירה קטנה באורגון, שם גרה חברתה הטובה. היא מקווה שכך לא תתקל בשיחות טלפון שמחפשות את איתן, בדואר על שמו, בחמותה (האיומה בדרכה שלה) שכל הזמן מנסה לסייע.
ברמה מסויימת זה סיפור חניכה: סופי מתחילה את חייה מחדש. ממנהלת חשובה בעמק הסיליקון היא הופכת למלצרית, היא מתנדבת בארגון "אח גדול" (פעם היה ספר כזה, הרבה לפני הריאליטי), ארגון שבאמצעותו היא מכירה נערה צעירה ואמורה ללוות אותה כאחות גדולה, ולמעשה סופי הולכת ומתבגרת תוך כדי. כמובן שברגע המתאים ייכנס גם נסיך חדש לתמונה, ובסופו של דבר הספר הופך להיות סוג של ספר רומנטי, עם הרבה מאוד אווירה מורבידית.

הספר גרם לי לצחוק לא מעט פעמים, וגם לדמוע לא מעט. אני חושבת שכל אחד ואחת יוכלו להזדהות עם סופי. זו לא גיבורה אוטופית ואידיאלית, היא לא איזו נערת חן. היא סתם אדם רגיל שאיבד מישהו שהיה חשוב לו ומנסה להבין איך להמשיך לחיות.

09.07- עדכון: הסבו את תשומת לבי שיצא תרגום לספר, ואכן יש תרגום! לספר קוראים בעברית "שככה יהיה לי טוב", והוא יצא בהוצאת מודן בשנת 2005.

good grief/ Lolly Winston
Warner Books, 2004
357 pp