ארכיון פוסטים עם התג "אהבה"

לה טרוויאטה

יום שלישי, 9 במרץ, 2010

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה

פיציריקה

יום שני, 8 במרץ, 2010

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ

831

יום חמישי, 18 בפברואר, 2010

היחסים ביני לבין הדת אינם קרובים, בלשון המעטה.
בשנים האחרונות אני מוצאת עצמי מתענגת על דברים מסוימים, אבל נרתעת בה בעת מ"נציגי היהדות" כביכול, כל אותם לובשי כיפה ו/או שטריימל.
מסיבה זו בעיקר לקח לי זמן להגיע לספר הזה, שכל כולו סובב סביב דת, מסורת ולובשי כיפה.

מעשה באלחנן ואמיר, שני תלמידי ישיבת הסדר, שחייהם סובבים סביב הלימוד בחברותא, שאלות על אמונה, יחסי בנים בנות והמון חלומות.
אלחנן, גיבור הספר, הוא במידה רבה נער שלא התבגר. הוא חושש ממגע עם נשים, בעיקר כי הוא לא רוצה לחשוף את רגשותיו. הוא למעשה בוחר מרצון להשאר "כלוא" בתוך הלימודים.
מולו, כעזר כנגדו, ישנו אמיר, המתחבט בנושאי אהבה, דן רבות ברגש ולא חי רק ב'אוהלה של תורה'.
יום אחד מגלים אמיר ואלחנן ספר ישן ומרופט על שולחן הלימוד שלהם. הספר פותח פתח לתעלומה גדולה, שתרעיד נפשות ותעביר אותנו, הקוראים, בתקופות שונות בתולדות ישראל.
תוסיפו לזה ניחוח ירושלמי, עולם מחשבים ודת, ותקבלו תערובת שירושלמים, בעבר או בהווה, יהנהנו בראשם (עם לא מעט הנאה) לאורך הקריאה כולה.

בסיכומו של דבר, ספר חביב למדי, שכולל דמויות צבעוניות, דוגמת פרופסור זיגל ש"הפסיק לנהוג אחרי שבוע אחד, שבו התנגש במעקה בטיחות ובשני עמודי חשמל שונים בשכונת מגוריו" (ע"מ 51), שמאפשר הצצה לחייהם הסודיים של אותו מגזר, שמבחינתי לפחות הנו נסתר ולא ברור" "הלימוד בחברותא הוא סטארט אפ של העולם היהודי. האפשרות להתנגח עם מישהו אחר, שחושב בראש שלך אבל לא בדיוק, מחדדת את הדיון ומחייבת אותך להבהיר את המושגים" (עמ' 25), ועד לשנאה היוקדת (ואגב, במציאות היא הרבה יותר יוקדת) של אוהבי המחשבים ל"שרלטן הזה גייטס! אנחנו נעשה משהו טוב פי אלף!" (עמ' 38).

ויש גם מלחמה-שכמעט-הייתה-אבל-לא, ונהג צבאי שמקטר שבוע על ארגזי תה ויסוצקי שמסתובבים אצלו באוטו ואיש לא דורש אותם, רק כדי לגלות שויסוצקי הוא שם הקוד למפות הגזרה הדרומית 😆

מבולבלים?
גם אני.
זה בדיוק החסרון הגדול של הספר הזה. הוא מתפרש על פני יותר מדי תחומים: גם התאבדות וגם גיוס חירום, גם אהבה וגם דת, גם שואה וגם מחשבים.
חבל על פיזור העלילה, שירחיק (והרחיק) לא מעט אנשים מהספר.
אבל אין ספק שיש כאן כשרון, ואת הספר הבא של הסופר ברור לי שאקרא.

פלורה מאד אהבה את הספר.
אביבה הרבה פחות.

חיים נבון, יש לומר הרב חיים נבון, הנו יליד 1973, גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר הר עציון. מכהן כרב קהילה במודיעין. כתב ארבעה ספרי עיון בנושא יהדות. זהו ספרו העלילתי הראשון.

לסיכום,
(נהנתי מאד מהספר, הפיזור בעלילה שיגע אותי ולא אהבתי את הסוף)

אבל באמת, קראו את הפרק הראשון, ותחליטו לבד.

831/ חיים נבון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
198 עמ'

בדידותו של קורא המחשבות

יום ראשון, 24 בינואר, 2010

"נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד" (עמ 9).


בכל חברה יש אנשים כאלו, ספק `שקופים` ספר נעלמים מרצונם, שחיים להם בבדידות קשה ומעיקה.
האמת היא, שבאיזשהו שלב בכלל לא משנה האם הבדידות נובעת מתחושות מוטעות או ממציאות קיימת, אבל מי שחווה את התחושה, יודע עד כמה היא קשה, עד כמה היא מחניקה.

נרי, גיבור הספר, הוא אדם כזה. הוא הבן הקטן במשפחה שלא רוצה אותו (טוב, אחותו אוהבת אותו, אבל הוריו לא). הוא תוצר של רומן מחוץ לנישואים, ולכן אמו רואה בו את ההבטחה שנעלמה לה, ואביו רואה בו את שליחו של הגבר ששכב עם אשתו.
לנרי יש עוד מגרעה אחת. הוא קורא מחשבות. הוא יודע בדיוק מה חושבים עליו, ולא רק עליו.


זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

הייתה שם סצינה שבה מל גיבסון עומד ברחוב, ולא יכול לעמוד בפני נחשול המחשבות מכל הנשים שמקיפות אותו. עכשיו דמיינו לכם ילד קטן, בלונדיני, "מלאך שבדי" הוא מכונה, שמוקף במחשבות מכל הסוגים, כל  הזמן.

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

כמו כל ילד דחוי, גם נרי מנסה למצוא חן בעיני הוריו, הוא אוסף פיסות מידע על כל רצח אפשרי (תחביב של אביו), מנסה למצוא חן בעיני אמו, אבל זה לא באמת עוזר- "בצבא גילו אצלי רשרוש בלב. חגגתי את האירוניה לבדי וכיבדתי בעוגה גם את אמי. היא הייתה מאושרת מזה. גם לא אמות בקרב וגם לא אחיה יותר מדי" (עמ` 32).


אני לא אוהבת ספרים שנוגעים בפנטזיה. אני מניחה שזו הסיבה שמעולם לא התחברתי לספריה של דלית אורבך.

הפעם החוויה הייתה שונה, אולי כי יכולתי להתחבר לתחושה של נרי, המתהלך בעולם בתחושה קשה שהוא לבד בעולם, שאיש לא יוכל להכיל אותו או להבין אותו.


ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

"בחדר השני ישנה נילי. [….] היא המראה היומיומית שלי. היא מספרת לי בנוכחותה מי אני וכמה אני באמת שווה. […] היא שותלת בי פרחים ומשקה. ואני פורח" (עמ` 294).

דלית אורבך היא ילידת רמת גן,  פרסומאית. זהו ספרה הרביעי.


למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.


(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).


בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

נגמר הקסם של ימי התום

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

מעשה בבחור צעיר, מגודל, שחבריו מכנים אותו "פין" (טרול במיתולוגיה האירית), בן 19, שפוגש יום אחד ילדה עזובה בת 6 ומביא אותה לביתו.
בעולם של היום אותו בחור היה נכלא לשנים ארוכות (במקרה הטוב), הסוטה המסוכן, אבל פעם, בימי התום, הייתה זו תחילתו של ספר שדורות של ילדים (למה להתחסד, ילדות דווקא) קראו.


"מר אל כאן אנה" מספר את ספורה של אנה, ילדה בת שש, שפוגשת בשעת לילה מאוחרת את פין, שנשבה בקסמיה, ומכניס אותה ללבו ולמשפחתו.
"היא נראתה כבת פראים קטנה, מרוחה כולה בצבעי צבעים, על פנים וזרועות, צואר ורגלים; חזית שמלתה מהומת צבעים מוחלטת" (עמ` 14).


אנחנו לא באמת יודעים יותר מדי על אנה. יש מספר רמזים לכך שחייה לא היו קלים, ושהיא ברחה מבית מתעלל. משטרה כמובן לא מתערבת, כמובן שחייה של אנה מאושרים, ימי התום כבר אמרתי?

אנה חיה בביתו של פין שלוש שנים, עד למותה הטרגי.

בספר נתקלתי פעם ראשונה לפני שנים רבות.
כבר אז לא אהבתי אותו, ולמען האמת זנחתי אותו די מהר.

גם היום, כבוגרת, איני אוהבת ספרים מתפלספים, שדנים בנושאים תאולוגיים של טוב מול רע, מלאך מול אלוהים. לפני עשרים שנה, כשהייתי ילדה, לא סבלתי אותם אפילו יותר (הזיקנה גורמת לך להיות סובלנית יותר).


הספר עוסק רבות בנושא האלוהים. אנה עוסקת רבות בנושא:

"ההבדל בין איש למלאך הוא פשוט. המלאך הוא בעיקר מבפנים, והבן אדם הוא בעיקר מבחוץ" (עמ` 7).


ברור לי שאני מקימה עלי עשרות אנשים שאהבו את הספר, אבל ראבאק, אם אנה הייתה חיה היום היא הייתה `ילדת כאפות`, או הבת של הרבנית קוק (בחרו מהי האופציה המועדפת עליכם).


בדומה ל"נסיך הקטן" גם כאן מדובר בספר פילוסופי משהו, שדורות של ילדים/מבוגרים ראו/רואים בו ספר מופת. גם כאן גיבור/ת הספר נעלם לפתע. וכן, גם את "הנסיך הקטן" לא סבלתי.

פיין הוא שמו הספרותי של סידני ג`ורג` הופקינס, שחי באיסט אד בלונדון בשנות ה-30` של המאה הקודמת. הוא עזר לילדים במצוקה ושנים לא מעטות זחל על רגליו לאחר שנפגע ע"י רכבת (בסופו של דבר עבר ניתוח ששיקם, ולו חלקית, את הליכתו).

הספר יצא לאור בשנת 1974 ותורגם לעברית (במספר מהדורות) החל משנת 1979.
עד היום, אגב, לא ברור האם הספר מבוסס, ולו חלקית, על מישהי מיוחדת.

לספר יצאו שני המשכים שלא זכו להצלחה: "Anna`s Book" (שתורגם לעברית כ"ספר של אנה" בשנת 1988) ו"Anna and the Black Knight" (שלא תורגם לעברית).

לסיכום:

  (כי בכל זאת מדובר בספר שפעם היה קלאסי משום מה)

מר אל כאן אנה/פין

Mister God, This Is Anna/Fynn
מאנגלית: אוריאל אופק
הוצאת זמורה ביתן, 1987
183 ע"מ

למעלה-UP

שבת, 21 בנובמבר, 2009

קארל פרדריקסון היה ילד ממושקף וסקרן. הוא לא דיבר הרבה, אבל חלם לגלות עולמות חדשים, כמו חוקר הארצות הנערץ עליו צ`ארלס פ. מאנץ`.
אלי הייתה ילדה ג`ינג`ית אנרגטית שלא הפסיקה לדבר לרגע (מזכירה מאוד את ציפיטפוט), כתבה יומן הרפתקאות וחלמה להגיע למקום עליו דיבר רבות אותו חוקר, צ`ארלס פ. מאנץ`, מפלי גן העדן.


קארל ואלי נפגשים במקרה ומאז לא נפרדים. הם מתבגרים, מתחתנים, חולמים להגיע לכל אותם מקומות שעליהם חלמו, אבל אתם יודעים איך זה- החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ומשונים, וקארל ואלי לא באמת מצליחים לעשות משהו.


כשקארל מחליט לעשות מעשה- זה מאוחר מדי. אלי כבר חולה, ולאחר שהיא נפטרת, גם קארל לא חושב יותר לעשות משהו. הוא רק מחכה לחזור ולהפגש עם אלי.


רגע, אתם בטח אומרים לעצמכם, על מה היא מדברת? UP הוא סרט מקסים, מלא צבע, בלונים, חיות. זה סרט לילדים, לא סרט על זיקנה, מוות וחלומות שלא מתגשמים.


UP הוא אחד הסרטים היותר נוגעים ללב שראיתי בשנים האחרונות.

ילדים יאהבו אותו כי הוא מקסים- האנימציה שלו יפייפיה, הוא צבעוני, מלא הרפתקאות ומרתק.

הורים יאהבו אותו כי הוא מדבר על כל הנושאים שהורים אוהבים שמלמדים את הילדים: על מה זו חברות, איך לקיים הבטחות, לכבד זקנים, ובכלל- לעמוד על שלך אבל גם לכבד אחרים.
"סתם" מבוגרים יאהבו אותו כי זה סרט אמיתי, שמדבר על יסורי ההתבגרות באמת- מה קורה כשאתה גדל, מתבגר, מתחתן. מה קורה לכל החלומות שלך? האם העובדת שלא מימשת אותם הופכת את חייך לכשלון? האם יש אפשרות לצאת להרפתקאות חדשות? ועד איזה גיל?


הידעתם?
* הסרט הוא הסרט התלת ממדי הראשון של פיקסאר, והופץ על ידי דיסני.

* במאי הסרט, פיט דקטר (יוצר "מפלצות בע"מ"), אמר שהרעיון לסרט עלה במוחו כשפנטז איך לברוח מהעולם, כשהכל מסביב מרגיז.
*דמותו של חוקר הארצות צ`ארלס פ. מנץ נקראת על שמו של צ`רלס מינץ, שבשנת 1928 משך אחריו את מרבית עובדיו של דיסני וכך קיבל לידיו את הזכויות על הדמות המצויירת המפורסמת ביותר דאז, אסוולד הארנב (Oswald The Lucky Rabbit), ובכך גרם לדיסני ליצור את מיקי מאוס.
* הדמות עצמה עוצבה בהשראת השחקן ספנסר טרייסי.


טעימה מהסרט אפשר לראות כאן.

לסיכום, סרט שגם גדולים וגם קטנים יאהבו. אני הזלתי לא מעט דמעות.
מומלץ בחום!

"למעלה", ארה"ב (2009), אנגלית

ילדי המלך/קלייר מסוד

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.


בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)


אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

The Hour I First Believed

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.

רזה בגוף שמנה

יום רביעי, 21 באוקטובר, 2009

סטייסי נכנסת לחנות בגדים יוקרתית. היא דוגמנית. שופעת בטחון. המוכר ניגש אליה, "יש לי משהו ב-ד-י-ו-ק בשבילך" הוא אומר לה, ומציע לה גם קפוצ`ינו.
ג`יין נכנסת לאותה חנות בגדים. היא עורכת דין מצליחה. שופעת בטחון. סטייסי שמחה לראותה. היא מבשרת לה שיש כאן קפוצ`ינו חינם. המוכרת מסתכלת על שתי הנשים ומודיעה להן "המכונה התקלקלה". "אין לנו כאן את המידה שלך", היא אומרת לג`יין, "אולי כדאי שתלכי למקום אחר".

כמה פעמים קרה לכן שנכנסתן לחנות, וגיליתן שאין שם מעל מידה 40? כמה פעמים הרגשתן שאף אחד לא סופר אתכן עם אתן מעל מידה 40?
לג`יין זה נמאס, והיא תובעת את החנות למשפט.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הזו, והוסיפו עוד עובדה אחת קטנה:
עד לפני חודשים ספורים ג`יין הייתה דב, דוגמנית דקה כגבעול, חסרת דאגות שלא עשתה למעשה דבר. היא נהרגת בתאונה טיפשית (מתנגשת במשאית בזמן שהיא מורחת ליפסטיק) ומגיעה לשערי גן העדן. המלאך השומר שלה, העונה לשם פרד, אומר לה שהיא לא עשתה דבר בחייה- לא טוב ולא רע, ולכן הוא לא יכול להכניס אותה לגן העדן. באותו זמן ממש ג`יין האמיתית נורית במהלך קטטה במשרד עורכי הדין שלה, וכך (אני מקצרת את התהליך) חוזרת דב לתוך גופה של ג`יין.

אני מודה שזה נשמע צולע למדי. אבל עזבו את המסגרת, זה לא באמת מעניין. אתם אוהבים דרמות משפטיות? אוהבים נושאים דוגמת דימוי עצמי, אהבה ושאר החומרים מהם עשויה דרמה טובה? זו התוכנית בשבילכם.

Drop Dead Diva
נכון לרגע זה ישנם 13 פרקים (העלילה שתוארה כאן היא הפרק התשיעי), עונה שניה אמורה לעלות ב2010.

באתר הרשמי אפשר לקבל מידע נוסף ולצפות בפרקים.

מה זו אהבה

יום רביעי, 14 באוקטובר, 2009
מאחר ואני נמצאת במרחק מאות קילומטרים מהנסיך (לא לדאוג, זה מצב זמני בלבד), החלטתי לחזור לרשומה שכתבתי במקום אחר, בזמן אחר, עלינו.
מוקדש לך, אהוב לבי, שאני כל כך אוהבת.
שנים חייתי לבד. אני מניחה שקודם זה פשוט היה ככה, ואז התרגלתי.
התרגלתי למסלול של עבודה-לימודים-חברים, החיים היו מלאים, אבל לא היה שם את האחד והיחיד הזה, נו, אתם יודעים, זה שכולם אומרים, "הנסיך". האמת, אני בכלל לא מאמינה באגדות.

זה לא שלא היה חסר לי משהו. אחרי הכל, אתם יודעים, השעון מתקתק, וכולם מסביבי מסתדרים בזוגות, אבל אני… הו, שאני אתאמץ לחפש לי בן זוג???? מי רוצה אחד כזה בכלל? בקיצור, הייתי "גבר גבר", ישבתי רגל על רגל וחיכיתי שהגבר הנכון יגיע. ונחשו מה? הוא לא הגיע…

וככל שעבר הזמן, התרגלתי לזה. התרגלתי לחיים לבד, ליכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, לעובדה שאני "אחת מהחבר’ה", ואף פעם לא האחת והיחידה. והייתי בטוחה שזה יהיה כך לעולמים.

ואת כל ההקדמה הארוכה הזו אני מספרת, כדי להסביר לכם, ובעיקר לעצמי, איך ברגע אחד של חולשה, של תחושה איומה של בדידות, ישבתי ופתחתי לי כרטיס באחד מאתרי ההיכרויות ברשת, דווקא אתר שלא נחשב לרציני במיוחד. האמת? בכלל לא חשבתי שמישהו יפנה אלי. הרי אני לא הבלונדה 60-90-60 שכל חיי התחנכתי לדמותן. אני גם לא ילדה בת 16, ובטח ובטח לא יפה במיוחד, אבל הי, אם אני יכולה להוכיח לעצמי שוב שאני אסיים את חיי לבד, אז למה לא?
כצפוי, פנו אלי גברים, רובם היו לא רציניים. אבל אז הופיע לי ברשת הנסיך האמיתי. התאהבתי. על אמת.

אבל…..
אף אחד לא מכין אותך לשינוי הגדול שמתרחש כשהופכים מיחיד לזוג.
תמיד אומרים לך שאהבה זה הדבר הגדול, שהופך אותך לשלם, ולא מספרים על מה שקורה תוך כדי.
כי אני, לפחות בהתחלה, הלכתי לאיבוד.

הנסיך אומר "אני אוהב אותך כמו שאת", החברים אומרים "אתם נראים כל כך חמוד ביחד", אבל החשש שמא יום אחד הוא יראה מי אני באמת (או שיקלוט אותי יוצאת מהאמבטיה עם איזו מסיכת פנים איומה ונוראה, או, שאלוהים ישמור- מה יקרה אם אנחר בלילה)- מה יקרה אז???
ופתאום הכל מקבל צבע אחר. וילדים הם לא רק מפלצות קטנות, אלא משהו חמוד, וזוגות שעוברים ברחוב מעלים בך חיוך, וכשהוא עולה מולך במסנג’ר הלב שלך מחסיר פעימה, ופתאום את כבר לא הבחורה הקשוחה שהיה לה זמן לכל החברים, ולכל הדברים, ואת מסדרת את היום כדי שתוכלי לפגוש גם אותו, ו……


זה מה שאת רוצה להיות בעצם.
שלו.
כי אני, אני כבר שלו.

הזמן שהיה שלי, ורק שלי, הפך להיות הזמן שלנו. לא שסבלתי מזה, שלא תחשבו. נהניתי, ואני עדיין, מכל רגע, אבל כל הלו"ז השתנה.
או יותר גרוע- מאדם שצריך גם את הלבד, שחייב אותו למעשה, פתאום אני מוצאת את עצמי מתעגעגעת. רוצה להיות אתו כל רגע ורגע.

מ"גבר- גבר", הפכתי להיות. אתם יודעים, נו, מאותן נשים שאוהבות לשבת ולחלום בהקיץ על בית קרקע וגדר, וילדים שמשחקים בחצר או לראות קומדיות רומנטיות, ולראות אותו שם, חתיך כמו יו גרנט, סקסי כמו…. (נו, למה שאני אדליף את כל הפנטזיות שלי).
אני, ברבורה, כבר לא לבד. וזה מפחיד עד מוות.
מפחיד, כמה שזה מרגיש בטוח.

עברו מאז אי אלו שנים, ואנחנו עדיין ביחד. ואנחנו עדיין אוהבים, ודביקים, ועדיין הלב קופץ כשאתה מופיע מולי במסנג`ר.