ברבורה בהתהוות

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ

למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.

יונה עלתה לארץ כשהייתה בת 18. את הדרך  הארוכה מעדן עשתה בעודה בהריון, יחד עם בעלה שלום. את בתה הגדולה ילדה בדרך, בערב הסעודית. לאחר זמן רב בו גרו במעברה (כיום חלק מאבן יהודה), קיבלו דירת חדר וחצי והחלו לבנות ולשפצה במו ידיהם. עד היום גרה יונה באותו בית קטן באבן יהודה.

שלום עבד כפועל חקלאי, יונה גידלה את שלושת הילדים. הייתה שם הרבה אהבה, וקשיים. לא פשוט היה להתחיל חיים חדשים בארץ לא קלה. אבל הם אהבו את הארץ. שלום היה פטריוט אמיתי, ששמח על הקמת המדינה ולא היה מאושר ממנו כשיצא לשמירה לילית, תמיד לבוש בהידור.

ערב אחד, בינואר  1949, שמר שלום באזור כפר הס. היה לילה חשוך, והוא עמד על מקומו, מאושר כתמיד להיות שומר. מישהו שאל משהו, כנראה מהי הסיסמה. כנראה ששלום לא ידע את הסיסמה, ודיבר במבטא לא מובן. נורו יריות. שלום מת מפצעיו ב-9 בינואר, והותיר  אחריו את יונה, אלמנה צעירה בת 21, ואת  שלושת ילדיהם.

יונה היא ג`דאית אמיתית. בחצר הבית נשתלו עצי פרי, עיזים נתנו חלב וגבינה. והיא, שאהבה כל כך את שלום, לא התחתנה שוב. היא גידלה לבדה את ילדיה, וגם אחרי שאיבדה  את עינה בתאונה (עז בעטה בראשה), לא הרימה ידיים ולא בחלה בשום עבודה קשה (כולל עבודות חקלאות בשדה) כדי לפרנס את ילדיה.

את יונה פגשתי לראשונה לפני שנתיים וחצי, כשהנסיך הפגיש אותי עם סבתו. היום יונה בשנות השמונים לחייה, ג`דאית אמיתית שכל פעם שאני רואה אותה,אני מרגישה שהגעתי לארץ ישראל היפה, שהייתה פעם.

 דווקא היום חשוב לזכור לא רק את אלו שנפלו למען הגנת המדינה, אלא גם את אלו שנשארו בחיים, כי הם הם נרות הזיכרון האמיתיים.

לזכר שלום טיירי, סבו של הנסיך, שנפל על משמרתו בתאריך 09.01.1949.

לזכר אליהו מזרחי (הוד), דודהּ של אם הנסיך, שהיה חלק מלוחמי הל"ה ונהרג בתאריך 6.01.1948

לזכר דיאמנטה מזרחי (הוד), סבת אם הנסיך, שנפטרה מאיבוד דם לאחר שנפצעה בהפצצה בירושלים (לא קיבלה ערוי דם מאחר ועירויים ניתנו לחיילים בלבד) בתאריך 30.05.1948.

לזכר בן ציון גול- שאולוף, שנהרג על משמרו כנוטר בתאריך 20.11.1946.

לזכר יהודה כהן, דודהּ של אם הנסיך, שנהרג בזמן סחיבת פצועים בקרבות ירושלים, והוא בן 12 בלבד, בתאריך 28.05.1948.