ברבורה בהתהוות

אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים.
אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים.
ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.

אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים?
איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.

מה אני יכולה לומר על הספר הזה?
נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך.
לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר.
אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.

זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, לא לבעלי קיבה עדינה. לאוהבי מתח ברמה מתקדמת בלבד.

המרדף אחר המת/טים ויבר
Chasing the dead/ Tim Weaver
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר, 2011
368 עמ'

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)

חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".

חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.

מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )

ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)

מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.

ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).

בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).

את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.

לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם

נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס. יש דברים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, כי אנחנו מפחדים. מפחדים מהכאב. מפחדים מהזעם. מפחדים לדעת שאולי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במקרים כאלה.

יש אנשים שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין את המקום שלהם, את הכאב. את קולות האנשים האלה אנחנו מסוגלים לשמוע, וגם זה במשורה, רק בימי זכרון.

הספר הזה, שיח שכולים "האם אתה שומע", הוא הוצאה מיוחדת של הוצאת יד לבנים.
זו הפעם הראשונה ש"יד לבנים" מוציא חוברת שכזו לציבור הרחב. בד"כ מדובר בהוצאה פנימית, המגיעה בדיוור לכל חברי יד לבנים.

הספר מחולק לשערים, המתארים את כל תהליך ההתמודדות: החל מהדפיקה בדלת, דרך הגעגועים, ועד הזכרון. בספר יש גם ההספד שאמר דוד גרוסמן על בנו, אורי.

למזלי הרב, במשפחתי הקרובה לא היו חללים, ובמשפחתי המורחבת השכול הכה פעם אחת (רב סרן עינת ברנע ז"ל). המוות לא נגע בי, אלא מרחוק. הכאב היה עמום, מרוחק. כאב של חברים קרובים שהלכו ונעלמו בכאבם, כאב של אנשים שהלכו והתבצרו במוות של חייל ששירתו עמו.
הספר הזה עזר לי, ולו במעט, להבין את החלל הענק שנשאר מאחור.

המטרה המוצהרת של הוצאת הספר הייתה להגיע לכל בית בישראל.
כחלק מהנסיון לעורר עניין כתבו בספר גם אנשי ציבור דוגמת  יעל גרמן, אביגדור קהלני, רוביק רוזנטל, רזי ברקאי ועוד.
הספר נמכר בזמנו ב"צומת ספרים" במחיר שווה לכל נפש- כמדומני 15 ש"ח. אני מקווה שאנשים רבים קנו את הספר.
לפרטים נוספים על הספר

לסיכום, כרגיל בספרים שכאלה- קטונתי מלתת ברבורים.
ספר שלא נועד לקריאה ולשכחה. הוא ישאר על המדף עד יום הזכרון הבא, ובכלל.

שיח שכולים
הוצאת יד לבנים, 2010
112 ע"מ

זוכרים את התוכנית של דובי גילהר, "ילדות בסכנה", אותו תחקיר בו נחשפו לעיני כל פדופילים מסוכנים?
גם אני ישבתי אז מול הטלוויזיה, וגם אני התמלאתי תעוב ורציתי לזרוק לכלא את כל האנשים האלה.
וגם אני, עד היום, לא יודעת האם כל האנשים שהואשמו בתוכנית נמצאו אשמים באמת, אבל אני כן יודעת שזה כבר לא ממש משנה, כי מה שרואים בטלוויזיה הוא הדבר שזוכרים. זו האמת, ואין בלתה.

ומה אם אחד האנשים הגיע לשם בטעות? מה אם זו הייתה מלכודת שנועדה להרוס את חייו?
האמת היא, שאיש לא מאמין לתירוצים כאלה. אף אחד לא מאמין באמת בקונספירציות. לך תוכיח שאתה חף מפשע כשכולם רואים אותך בTV.

זו הייתה הבעיה של דן מרסר. פעם הוא היה עובד סוציאלי מוערך. ובשניה אחת הוא הפך להיות אחד האנשים השנואים. לך תוכיח שזה לא נכון.
ואולי זה נכון?

אני אוהבת את ספריו של קובן (לא את כולם, את הסדרה של מיירון בוליטר אני לא סובלת). לא משנה שקו העלילה ברור וידוע, תמיד תהיה קונספירציה, תמיד מה שחשבת בהתחלה לא יהיה מה שקרה באמת.

לסיכום,
 (כי זה ספר מצויין, אבל הנוסחה מוכרת למדי)

לדף הספר בהוצאה

משחק הציד/הרלן קובן
Caught/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
350 ע"מ

רק אלוהים יודע מה עובר בראשם של מתרגמים כאשר הם מחליטים לשנות שם של ספר או סרט.
אין לי מושג איך הגיעו, במקרה של העיבוד המצמרר לספר "העצמות המקסימות" לשם מתקתק וקיטשי דוגמת "מבט מגן עדן".

למי שלא קרא את הסקירה שלי על הספר (ורצוי יותר את הספר עצמו), זהו סיפורה של סוזי סלמון (כמו הדג), שנרצחת בגיל 14. הרצח מתבצע בתחילת הספור/הסרט, וכל העלילה בהמשך מסופר מעיניה של סוזי (ולפיכך "מבט מגן עדן").

ועל מה אני זועמת כל כך?
זה סרט לא קל, מטלטל לעיתים, על טרגדיה שמתרחשת פתאום באמצע החיים, ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
משפחה שלמה מתרסקת. סוזי נרצחת. איש אינו יודע מי הרוצח. אפילו את גופתה לא מצאו. האב אינו מסוגל להמשיך הלאה, האם הולכת ושוקעת בעולמה שלה, ואיש אינו מתייחס לשני הילדים שנותרו בחיים. מזל שיש סבתא (תפקיד מקסים של סוזן סרנדון) שיכולה לבוא ולעזור.

סרט שרבים מאתנו, ברמות אלו ואחרות, יוכלו להזדהות עמו.
את הסרט ביים פיטר ג'קסון (במאי טרילוגיית "שר הטבעות")

בבקשה אל תתייחסו לשם הקיטשי, הסרט אינו כזה.
עיבוד מצויין לספר טוב.
סרט כבד, מדיר שינה ומצויין.

כאן אפשר לצפות בטריילר בעברית.
וזה האתר המצויין של הסרט.

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ