ברבורה בהתהוות

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.

ספר מומלץ. מאוד.

כאן אפשר לשמוע את מייקל גרינברג מדבר.

רדי מהר,שמש/מייקל גרינברג
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד,2008
239 ע"מ

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

בין ליאו לביל מתפתחת חברות, מהסוג שעומדת במשברים הגדולים ביותר, ונמשכת לאורך שנים. כל אחד מהם פוגש אשה, מעניינת וסוערת לכשעצמה, כל אחד מהם מביא לעולם ילד. עם השנים הם הופכים למשפחה אחת גדולה. הם אפילו גרים זה לצד זה בסוהו של ניו יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט.

את הספור מביא לנו למעשה ליאו, והוא מסופר ברטרוספקטיבה של 25 שנה- החל מהיום בו הכיר את ביל, ועד לסוף הספר.

בכריכה האחורית של הספר כתוב כי הוא "משלב תחשה של איום הולך ומתגבר עם תיאור מרתק של דיוקנו של אמן, ומעל לכל, תיאור מרתק של יחסים- יחסי הורים, יחסי נישואין, יחסים אירוטיים ויחסי אחווה".

אני חושבת שמה שהכי משך אותי בספר הזה, מה שהכי הרגיז והעציב אותי היתה הנימה הנסתרת (או שמא לא כל כך נסתרת) בספר לפיה טרגדיות שלמות היו נמנעות עם המשפחה הייתה יציבה ושלמה. זה הרגיז אותי כי אני חושבת שלתלות אופי ו/או התנהגות של בן אדם אך ורק בטענה ש"הוא עבר X דברים", זה תירוץ נוח. ואני לא מדברת על התעללות וכו`, אלא על דברים שגרתיים למדי. זה העציב אותי, כי בשם אותה שלמות ניסו להסתיר ולהחביא דברם עד שהיה מאוחר מדי.

פריט טריוויה מעניין לגבי הספר קראתי אצל נוריתהה שכתבה כי יש הטוענים כי הספר מבוסס על מערכת היחסים בין הסופרת, בעלה (הסופר פול אוסטר), אשתו לשעבר ובנה החורג.

Anne of green gables כתבה כי יש בכתיבתה של הסופרת דמיון לכתיבתו של פול אוסטר, ויתכן מאוד שהיא צדקה. אולי בגלל זה, למרות הספור היפה, לא אמהר לקרוא ספרים נוספים שלה. הכתיבה שלה איטית לטעמי.