ארכיון פוסטים עם התג "משפחה"

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

השם של העולם

שבת, 1 באוגוסט, 2009


למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.

אני אוהבת ספרים שמתעסקים בענייני מוות והתמודדות איתו. כרומנטיקנית, הלכתי שבי אחרי הכריכה האחורית שדיברה על "אישה צעירה ויוצאת דופן שחולפת בחייו". אהה!, אמרתי לעצמי, אין כמו אהבה חדשה להחיות את האדם.
אבל התאכזבתי. מייקל הוא גיבור פסיבי, שנותן לחיים לשאת אותו ממקום למקום. נראה שברגע שמשפחתו נהרגה הוא בעצם ויתר. הוא מתעלם מהמבטים המרחמים שהוא סופג, מהשידוכים שמציעים לו. הוא יוצר קשר עם בחורה צעירה בשם פלאואר אבל נסוג ברגע האחרון כי היא מזכירה לו את בתו. הוא לא עושה כלום, וזה קצת מעצבן אותי.

ומילה טובה על הכריכה, שעוצבה  בידי יובל סער (תמונה של דניאל ליינינגר). אני בדרך כלל לא מתייחסת לכריכות. אותי מעניינות המילים, לא העטיפה, אבל העטיפה הפעם כל כך תאמה את הספר. עלי דשא ירוקים וחדים מציצים דרך מעטה של שלג. האם זה החיים החדשים? האם זה הקוצניות שאחרי?

זהו ספר קצר יחסית (171 ע"מ  סה"כ), שמזכיר מאוד ספורים קצרים. כמו ספורים קצרים רבים, ואני ממש לא חסידת הז`אנר, יש לו כמה בעיות. העיקרית שביניהם היא שלטעמי העלילה לא הייתה נפגעת אם היו מקצצים אותה לחצי. אני גם לא מתלהבת מספרים שקורצים לקורא בשלל דימויים, מטאפורות ושאר מריעין (לדוגמא: אשתו ובתו נהרגות בהתנגשות עם משאית פרחים. שמה של הבחורה שנכנסת לחייו היא פלאואר…).

מצד שני, אני חושבת שאנשים שמתמודדים עם שכול יוכלו להזדהות לא מעט עם גיבור הספר.

מידע נוסף על "השם של העולם" ניתן למצוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

השם של העולם/דניס ג`ונסון
מאנגלית: חני גלעד
הוצאת בבל, 2009
171 ע"מ

להיות אמא טובה

יום חמישי, 9 ביולי, 2009

 

כל אמא מכירה את הרצון הזה, להיות האמא הכי טובה. להגן על הילד מכל דבר רע שעלול לקרות לו. להיות שם בשבילו כל הזמן. לכל אמא יש גם את הסיוטים האלה, שהיא בונה לה בראש, שמהם היא מנסה להגן על הילד שלה.נינה פרוסט לא צריכה לדמיין סיוטים. היא חיה את זה יום יום. במסגרת תפקידה כתובעת המתמחה במקרי אונס והתעללות מינית בילדים, היא רואה איך עבריינים יוצאים לחופשי בגלל מצבם הנפשי של הילדים או חוסר בראיות. היא רואה ורותחת.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.


עד שיום אחד מתגלה שנתנאל עבר התעללות מינית. ועולמם של בני פרוסט נחרב עליהם. מה תעשו אם תגלו שילדכם הקטן והמקסים, המאושר כל כך, מפסיק לדבר יום אחד? מה תעשו אם תבינו שאתם לא יכולים לדעת מיהו האדם שפגע בו כל כך, כי הילד הפסיק לדבר? מה תעשו עם כל הכעס הזה?
נינה יודעת מה התהליך שנתנאל צפוי לעבור. היא יודעת שבמקרה הטוב יהיה משפט ונתנאל ייחשף שוב ושוב הן לאדם שפגע בו, והן לטראומה שעבר. היא גם יודעת שבשל מצבו הנפשי הקשה של נתנאל, רוב הסיכויים שהאיש שהרס את חייו פשוט יצא לחופשי. כמו כל אמא, היא רוצה לשמור עליו מפגיעה נוספת. כמו כל אמא, היא רוצה שהאדם שפגע בו ישלם על כך, וביוקר.

מה הייתם עושים במקומה?
נינה מחליטה לפעול, והחלטתה משפיעה על כל המשפחה.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שמישהו שיקר לכם נפגע כל כך, ושלמערכת אין את היכולת להעניש אותו? מה הייתם עושים?

בהמשך לפוסט מאתמול, גם כאן עולה התהיה של האם צריך לקחת את החוק לידיים, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, ומה בכלל אפשר לעשות.
ספר שמעיר את הפחדים הגדולים. לא רק לחובבי פיקו.

Perfect Match/ Jodi Picoult
Hoddr & Stoughton, 2005
402 pp.

אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא

יום רביעי, 8 ביולי, 2009

אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
אין, אין על התמיכה של אמא.
אין…. אין אוויר כבר.
כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

רדי מהר שמש

יום שישי, 3 ביולי, 2009


הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

 

מה קורה למשפחה שיום אחד אחד מילדיה חולה במחלה קשה? כאן לא מדובר במחלה "נורמלית" דוגמת סרטן או סכרת. כאן מדובר במחלה אחרת לגמרי, מסוג המחלות ההן, שלא מדברים עליהן כדי שלא יצביעו עליה אחר כך ברחוב. מה עושים עם ילדה שבוקר אחד קמה כשהיא בהתקף פסיכוטי? מה עושים אחר כך, כשמגלים שהיא חולה בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה?)

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

 

ספר מומלץ. מאוד.

כאן אפשר לשמוע את מייקל גרינברג מדבר.

רדי מהר,שמש/מייקל גרינברג
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד,2008
239 ע"מ

Ninteen Minutes- המלצה חמה

יום שישי, 5 ביוני, 2009

 

פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת את ג`ודי פיקו, למרות שלא מעט פעמים העלילות שלה די מופרכות. הפעם מדובר בספר הטוב ביותר שלה (כן, לטעמי הרבה יותר מוצלח מ"שומרת אחותי"). ממליצה בכל לשון.

Ninteen Minutes/Jodi Picoult
Hodder, 2007
568 pp.

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ

אשר אהבתי

יום ראשון, 3 במאי, 2009

ליאו הרצברג הוא פרופסור להסטוריה של האמנות. יום אחד הוא רואה ציור שמסקרן אותו, וקונה אותו. מאחר ויש בציור פרטים שהוא אינו מבין (שבדיעבד הם רמז מטרים לעלילה) הוא מחפש את הצייר, וכך הוא מכיר את ביל וכסלר.

בין ליאו לביל מתפתחת חברות, מהסוג שעומדת במשברים הגדולים ביותר, ונמשכת לאורך שנים. כל אחד מהם פוגש אשה, מעניינת וסוערת לכשעצמה, כל אחד מהם מביא לעולם ילד. עם השנים הם הופכים למשפחה אחת גדולה. הם אפילו גרים זה לצד זה בסוהו של ניו יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט.

את הספור מביא לנו למעשה ליאו, והוא מסופר ברטרוספקטיבה של 25 שנה- החל מהיום בו הכיר את ביל, ועד לסוף הספר.

בכריכה האחורית של הספר כתוב כי הוא "משלב תחשה של איום הולך ומתגבר עם תיאור מרתק של דיוקנו של אמן, ומעל לכל, תיאור מרתק של יחסים- יחסי הורים, יחסי נישואין, יחסים אירוטיים ויחסי אחווה".

אני חושבת שמה שהכי משך אותי בספר הזה, מה שהכי הרגיז והעציב אותי היתה הנימה הנסתרת (או שמא לא כל כך נסתרת) בספר לפיה טרגדיות שלמות היו נמנעות עם המשפחה הייתה יציבה ושלמה. זה הרגיז אותי כי אני חושבת שלתלות אופי ו/או התנהגות של בן אדם אך ורק בטענה ש"הוא עבר X דברים", זה תירוץ נוח. ואני לא מדברת על התעללות וכו`, אלא על דברים שגרתיים למדי. זה העציב אותי, כי בשם אותה שלמות ניסו להסתיר ולהחביא דברם עד שהיה מאוחר מדי.

פריט טריוויה מעניין לגבי הספר קראתי אצל נוריתהה שכתבה כי יש הטוענים כי הספר מבוסס על מערכת היחסים בין הסופרת, בעלה (הסופר פול אוסטר), אשתו לשעבר ובנה החורג.

Anne of green gables כתבה כי יש בכתיבתה של הסופרת דמיון לכתיבתו של פול אוסטר, ויתכן מאוד שהיא צדקה. אולי בגלל זה, למרות הספור היפה, לא אמהר לקרוא ספרים נוספים שלה. הכתיבה שלה איטית לטעמי.

זה לא ספר שאפשר לגמוע אותו בשעה. אני לפחות לא הצלחתי לקרוא אותו כך. הוא מסוג הספרים שלקח לי זמן לסיים. אבל הוא נגע ללבי, בצורה בה הוא מדבר על מה שהיה בעבר וקורה היום, ועל האהבה.

אשר אהבתי/סירי הוסטוודט
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מודן, 2005
358 ע"מ.