ברבורה בהתהוות

אם מישהו היה צריך לתת לג'ואל, בעלה של אודרי, גיבורת הספר, הוראות איך לשגע את אשתו, סביר להניח שהיה אומר לו משהו כזה:
תגרום לה ללכת אחריך לקצה השני של העולם. ללדת לך ילדים. לטפל בך כל הזמן. ואז תחטוף שבץ מוחי. תשכב בקומה.
כמובן שהיא תדאג לך, היא הרי תמיד דאגה לך. היא הרי לא אשה רעה, אודרי.
כל מה שהיא רצתה אי פעם היה שהכל יהיה בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, לפי התוכניות והרצונות שלה.
וכמו שתמיד דאגה לך, כך תמיד, אבל תמיד, דאגה לכל הילדים שלכם.
לרוזה, שאיכשהו, רק אלוהים יודע למה, התחילה להתקרב, גוועלד, לדת.
לקרלה, שנכון שהתחתנה, אבל בעלה בוגד בעקרונות הנכונים, ולמה לעזאזל היא לא הפכה עדיין לאמא?
ויש את לני, הילדון הטפשון שלא התבגר (ואוי לכם אם תאמרו לה שהוא כבר בן 34), הילד שאימצה בשם האידיאלים, שמשתמש לפעמים בסמים, אבל הוא תמיד יהיה הילד של אמא.

אבל לא, זה לא מספיק.
הפולניות הן עם חזק, ובמיוחד האנגליות שבהן. מילא שבגדת בה. מילא.
אחרי הכל, תגיד אודרי, אתה איש דגול. מתעסק בדברים הרי גורל. לאנשים דגולים יש צרכים שונים, ובכלל, העיקר שבסוף היום אתה חוזר אליה. תמיד אליה. אבל לא רק שבגדת, אלא שמתברר שיש לך גם ילד!!!!! ומה נעשה עם הבושה??? ועם זה שכולם ידעו? וירכלו?

כשפתחתי את הספר, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שיצא הייתה אנחה קשה, לא פולנית.
דמותה של אודרי לא מצאה חן בעיניי כלל, ולא הבנתי למה אני צריכה להתעניין במישהי כל כך, כל כך אנגליה. מנומסת. קרירה. בעעעע.

אבל כנראה שאמי הפולניה, שתמיד טענה ש"כדי להיות יפה צריך לסבול", צדקה. מי שמצליח לעבור את הפרולוג הארוך-מדי (17 ע"מ) מגלה ספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, מעורר זכרונות מבית אמא.

מעשה במשפחה מהעשירונים העליונים. משפחה יהודית לבנה ועשירה שגרה לה בניו יורק. ההורים הם אידיאליסטים, פליטי שנות ה-60 אם תרצו. כמו כל משפחה יהודית טיפוסית, כל אחד במשפחה מחצין התחושה שהוא טוב יותר מכולם, ומפנים (עמוק עמוק בפנים) את רגשי האשמה/הנחיתות שלו.

ספר שיכול לגעת בכל אחד שאי פעם נתקל באמא פולניה (ותראו לי אחד כזה שלא נתקל), שנוגע בכל כך הרבה עניינים: במשפחה, בנסיונות להכנס להריון (שמעוררים חיוך לא פעם, לפעמים גם עם דמעה קטנה), בשאלות פוליטיות עכשוויות.

נשים תוכלנה להזדהות עם דמותה של קרלה, המנסה להכנס להריון: “בתור השותף הפגום לתהליך הרבייה חשה כי אין לה זכות להטיל ספק באף אחד מרעיונותיו של בעלה, שהלכו ונעשו נואשים יותר" (עמ' 92), וישראלים (בעיקר) ימצאו את ההומור במשפט "רוזה שאלה את עצמה מה מביך ומרגיז אותה יותר: שהיהודים צופים בה כשהיא מפטפטת בקול רם עם גוי עירום למחצה, או שכריס גילה כי היא מתרועעת עם דמויות מתוך סיפור של יצחק בשביס זינגר" (ע"מ 120).

יש לא מעטים שיסלדו מדמותה של אודרי. אני מצאתי באודרי את הסטריאוטיפ הקלאסי לאמא פולניה. ככזו, אין בה יותר מדי עומק. היא לא משתנה יותר מדי, אבל לטעמי- אם היא הייתה משתנה, זה היה הופך את כל הספר לבדיוני הרבה יותר…

תרגומו של יואב כ"ץ לספר מעולה. יש משפטים, דוגמת המשפט הזה: “מר הווארד היה כחוש וכמו שבאותה מידה שאשתו היתה רחבה ונפוחה. כאשר הוא וג'ואל לחצו ידיים התפצחו גידיו כמו עצמות עוף חתח הלחיצה העזה של הצעיר" (עמ' 23), שממש גרמו לי לראות את האדם מול העיניים, ולעתים לא מעטות התחושות הללו מתפספסות בתרגום.

לסיכום,

ברבורים (כי אודרי הייתה אומרת שחמישה כוכבים זה רק לאלוהים. ולג'ואל)

המאמינים/ זואי הלר
The Belivers/ Zoe Heller
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
348 ע"מ

היחסים ביני לבין הדת אינם קרובים, בלשון המעטה.
בשנים האחרונות אני מוצאת עצמי מתענגת על דברים מסוימים, אבל נרתעת בה בעת מ"נציגי היהדות" כביכול, כל אותם לובשי כיפה ו/או שטריימל.
מסיבה זו בעיקר לקח לי זמן להגיע לספר הזה, שכל כולו סובב סביב דת, מסורת ולובשי כיפה.

מעשה באלחנן ואמיר, שני תלמידי ישיבת הסדר, שחייהם סובבים סביב הלימוד בחברותא, שאלות על אמונה, יחסי בנים בנות והמון חלומות.
אלחנן, גיבור הספר, הוא במידה רבה נער שלא התבגר. הוא חושש ממגע עם נשים, בעיקר כי הוא לא רוצה לחשוף את רגשותיו. הוא למעשה בוחר מרצון להשאר "כלוא" בתוך הלימודים.
מולו, כעזר כנגדו, ישנו אמיר, המתחבט בנושאי אהבה, דן רבות ברגש ולא חי רק ב'אוהלה של תורה'.
יום אחד מגלים אמיר ואלחנן ספר ישן ומרופט על שולחן הלימוד שלהם. הספר פותח פתח לתעלומה גדולה, שתרעיד נפשות ותעביר אותנו, הקוראים, בתקופות שונות בתולדות ישראל.
תוסיפו לזה ניחוח ירושלמי, עולם מחשבים ודת, ותקבלו תערובת שירושלמים, בעבר או בהווה, יהנהנו בראשם (עם לא מעט הנאה) לאורך הקריאה כולה.

בסיכומו של דבר, ספר חביב למדי, שכולל דמויות צבעוניות, דוגמת פרופסור זיגל ש"הפסיק לנהוג אחרי שבוע אחד, שבו התנגש במעקה בטיחות ובשני עמודי חשמל שונים בשכונת מגוריו" (ע"מ 51), שמאפשר הצצה לחייהם הסודיים של אותו מגזר, שמבחינתי לפחות הנו נסתר ולא ברור" "הלימוד בחברותא הוא סטארט אפ של העולם היהודי. האפשרות להתנגח עם מישהו אחר, שחושב בראש שלך אבל לא בדיוק, מחדדת את הדיון ומחייבת אותך להבהיר את המושגים" (עמ' 25), ועד לשנאה היוקדת (ואגב, במציאות היא הרבה יותר יוקדת) של אוהבי המחשבים ל"שרלטן הזה גייטס! אנחנו נעשה משהו טוב פי אלף!" (עמ' 38).

ויש גם מלחמה-שכמעט-הייתה-אבל-לא, ונהג צבאי שמקטר שבוע על ארגזי תה ויסוצקי שמסתובבים אצלו באוטו ואיש לא דורש אותם, רק כדי לגלות שויסוצקי הוא שם הקוד למפות הגזרה הדרומית 😆

מבולבלים?
גם אני.
זה בדיוק החסרון הגדול של הספר הזה. הוא מתפרש על פני יותר מדי תחומים: גם התאבדות וגם גיוס חירום, גם אהבה וגם דת, גם שואה וגם מחשבים.
חבל על פיזור העלילה, שירחיק (והרחיק) לא מעט אנשים מהספר.
אבל אין ספק שיש כאן כשרון, ואת הספר הבא של הסופר ברור לי שאקרא.

פלורה מאד אהבה את הספר.
אביבה הרבה פחות.

חיים נבון, יש לומר הרב חיים נבון, הנו יליד 1973, גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר הר עציון. מכהן כרב קהילה במודיעין. כתב ארבעה ספרי עיון בנושא יהדות. זהו ספרו העלילתי הראשון.

לסיכום,
(נהנתי מאד מהספר, הפיזור בעלילה שיגע אותי ולא אהבתי את הסוף)

אבל באמת, קראו את הפרק הראשון, ותחליטו לבד.

831/ חיים נבון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
198 עמ'

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

ועכשיו לסיפור האמיתי.

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.
(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.

(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

  (כי בכל זאת מדובר בספר שפעם היה קלאסי משום מה)

מר אל כאן אנה/פין
Mister God, This Is Anna/Fynn
מאנגלית: אוריאל אופק
הוצאת זמורה ביתן, 1987
183 ע"מ

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ