ברבורה בהתהוות

""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון…

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ

בשנות השמונים הייתה היסטריה בארה"ב.
זה התחיל משמועות (ומעט מאוד מקרים אמיתיים) על התעללות מינית וגופנית בילדים במסגרת כתות שונות ומשונות, ונמשך בטענות שונות על התעללות מינית בגני ילדים.
שיאה של ההסטריה הייתה סביב הגן של משפחת מק'מרטין.
משפחת מק'מרטין הואשמה בשנת 1983 בהתעללות מינית ופולחנית בילדים במסגרת גן החובה שניהלו. הם הואשמו בהתעללות מינית ב-48 ילדים, המשפט הפך לאחד המשפטים היקרים ביותר בהסטוריה של ארה"ב. הוא נמשך שש שנים, עלה 15 מליון דולר, ובסופו של ההאשמות בוטלו.
שנים מאוחר יותר התראיינו חלק מהילדים, וספרו שדבר לא קרה להם. חלק מההאשמות היו לא מבוססות (בין השאר דובר על התעללות במנהרות שהיו מתחת לגן, מנהרות שככל הנראה היו מחילות ארנב…). היום אין ספק שהמשפחה נפלה קורבן להיסטריה שהייתה קיימת, אבל בשנות השמונים הכל היה נראה אחרת.

הספר "סודות שאסור להסתיר" נכתב בעיצומה של ההיסטריה, בשנת 1987.
מעשה באדריאן, נערה שיש לה הכל- משפחה אוהבת, חבר אוהב, היא נראית טוב. אז מה הבעיה? היא לא נותנת לאף בחור להתקרב אליה. היא מפחדת, אבל לא יודעת ממה.
כשבקי, אחותה הקטנה, מתחילה להתנהג מוזר, מתחילה להזכר אדריאן בדברים מוזרים, שקשורים לגן הילדים שלה…

זה ספר לא רע בכלל, שמדבר על נושא חשוב ביותר. לא רק ההתעללות, אלא על זכרון התעללות שעולה שנים מאוחר יותר. האם ההורים יהיו קשובים לאדריאן? האם יאמינו? ואיך אפשר להאמין בכלל להאמין לדבר כזה, ומה זה אומר על ההורים עצמם, שלא ראו?

יש בספר גם כמה אמירות נכונות על החינוך לילדים, דוגמת "למה ילדים אמורים להיות נחמדים למבוגרים, לא משנה מה! מה עם רגשותיהם של הילדים? " (עמ' 53).
אין ספק שהספר מיושן. אני מניחה שנערה שתגיע היום עם סמפטומים דומים תחשף מהר מאוד לשאלות לגבי התעללות מינית. בכל מקרה, כספר שנכתב ב1987, הוא לא רע בכלל.

על משפחת מק'מרטין אפשר לקרוא כאן.

לסיכום,
(כי היום הוא כבר מיושן, אבל המסר שלו חשוב ביותר: להתייחס למה שהילדים אומרים, ולסמוך על הרגשות שלך)

סודות שאסור להסתיר/גלוריה ד. מיקלוביץ
Secrets not meant to be kept
מאנגלית: גלית הס
הוצאת זמורה ביתן, 1995
128 ע"מ

לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך.
"הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).

הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.

"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?

בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים.
"אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).

כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.

דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.

"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40)
יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.

קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.

אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר.
"וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)

הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.

דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים

ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום.
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).

תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

רק אלוהים יודע מה עובר בראשם של מתרגמים כאשר הם מחליטים לשנות שם של ספר או סרט.
אין לי מושג איך הגיעו, במקרה של העיבוד המצמרר לספר "העצמות המקסימות" לשם מתקתק וקיטשי דוגמת "מבט מגן עדן".

למי שלא קרא את הסקירה שלי על הספר (ורצוי יותר את הספר עצמו), זהו סיפורה של סוזי סלמון (כמו הדג), שנרצחת בגיל 14. הרצח מתבצע בתחילת הספור/הסרט, וכל העלילה בהמשך מסופר מעיניה של סוזי (ולפיכך "מבט מגן עדן").

ועל מה אני זועמת כל כך?
זה סרט לא קל, מטלטל לעיתים, על טרגדיה שמתרחשת פתאום באמצע החיים, ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
משפחה שלמה מתרסקת. סוזי נרצחת. איש אינו יודע מי הרוצח. אפילו את גופתה לא מצאו. האב אינו מסוגל להמשיך הלאה, האם הולכת ושוקעת בעולמה שלה, ואיש אינו מתייחס לשני הילדים שנותרו בחיים. מזל שיש סבתא (תפקיד מקסים של סוזן סרנדון) שיכולה לבוא ולעזור.

סרט שרבים מאתנו, ברמות אלו ואחרות, יוכלו להזדהות עמו.
את הסרט ביים פיטר ג'קסון (במאי טרילוגיית "שר הטבעות")

בבקשה אל תתייחסו לשם הקיטשי, הסרט אינו כזה.
עיבוד מצויין לספר טוב.
סרט כבד, מדיר שינה ומצויין.

כאן אפשר לצפות בטריילר בעברית.
וזה האתר המצויין של הסרט.

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ

בפרבר שקט ורגוע, בעיר שקטה, נרצחת לילה אחד משפחה שלמה. אבא. אמא. ילד.
משפחה שקטה. אין שום דבר שיכול לעורר איזושהי מחשבה שאי פעם דבר כזה יקרה. השכנים לא שמעו שום דבר.
נשמע מוכר?
רק שהפעם לא מדובר במשפחת אושרנקו, אלא במשפחת לנגלי.

משפחת לנגלי חיה חיים שלווים בעיר שלווה העונה לשם האופטימי (והאירוני גם יחד) פרוֹמיס פולז.
אבל גיבורי הספר אינם משפחת לנגלי, שהרי הם נרצחים די בהתחלה, אלא בדומה לחיים עצמם, עדי הראיה והאנשים שנשארו מאחור.

דרק קאטר, בן ה-17, היה חברו הטוב ביותר של אדם לנגלי, הקורבן הצעיר ביותר בטבח.
דקר הוא גם החשוב המיידי והעיקרי ברצח, וכך צריכים הוריו להתמודד בתחילה "רק" עם הפחד מהפשע הנורא שהתבצע לא רחוק מהם, ולאחר מכן גם עם האשמה שדבקה בדרק.

חיכיתי לספר הזה לא מעט, במיוחד לאחר שקראתי את ספרו הקודם של ברקלי, "בלי לומר שלום".
לצערי, בסופו של הספר נזכרתי למה התעצבנתי על ספרו הקודם- הסוף מתפספס.

ברקלי נוהג ליצור הררי קונספירציות, דבר שאותי לפחות מעייף למדי, וקצת מוריד מערך העלילה, כך שגם צדק שיכולתי להזדהות איתו, הופך להיות טרחני במקצת, וחבל.
מצד שני, היו לא מעט קטעים שהתחברתי אליהם, דוגמת "שקענו בהתעלסות אילמת שנולדה לא מתוך תשוקת בשרים כלשהי, אלא בשל הצורך להרגיע את עצמנו ולומר שאנחנו עדיין חיים, שיש לנו זה את זה, ושאנחנו יכולים לתקשר בצורה האינטימית ביותר ומודעים לכך שבכל רגע נתון, בלי כל אזהרה, הכל יכול להסתיים" (עמ' 64).
והכי חשוב- לזכור שזה קורה גם בארץ, וההתמודדות עם השכול ועם הרשע שנמצא מעבר לפינה, היא משהו שלצערי אנחנו מכירים.

לסיכום, ספר מתח חביב. לא מעבר.
(כי לא רציתי אופרת סבון, אלא ספר מתח)

קרוב מדי הביתה/לינווד ברקלי
To close to home/Linwood Barclay
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2009
368 ע"מ

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה