ברבורה בהתהוות

שלט שראיתי בימים האחרונים ברח' שטראוס, רחוב מרכזי למדי בירושלים (שקרוב לשכונת מאה שערים):

וסליחה על האיכות, צולם בפלאפון לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה

אני חייבת להודות ששבוע הספר בשנים האחרונות מאכזב אותי.
כילדה, כל כך הייתי נרגשמת מההמון, ומשלל הדוכנים, ובשנתיים האחרונות שבוע הספר הוא גדול פחות מתמיד (לפחות בירושלים).
חלק מההוצאות בכלל לא מגיעות, הוצאות אחרות לא שולחות סופרים לחתימה, ונראה שגם כאן (ואולי במיוחד כאן?) רואים את ההבדל בין
"סתם" עיר (גם אם היא עיר הבירה), לבין "מדינת תל אביב".

אבל לא משנה, כי אתמול אני והנסיך הלכנו "לקרוע" את העיר (טוב, בערך). אני עם הרשימה המדוקדקת שלי, והנסיך עם המחשבון (כדי שלא אחרוג מהתקציב), ובעיקר בשביל הסחיבה.

אז למה להרבות במילים, אם אפשר להרבות בספרים:mrgreen: ?

• ספר הפרידות הגדול/ שושי בריינר
• האישה אחרת/ ויקטוריה זקהיים
• תשע אמהות ואמא/ אברהם בלבן
• עיר קסומה/ יהושוע בר יוסף (ספר שלמדתי לבגרות ומאז אני רוצה לקרוא אותו שוב)
• יהודי אחד כלקח/ז'אק שסקס
• בשביל הנפש/ חנוך דאום
• משחק הציד/ הרלן קובן
• יומן אבל/ רואן בארת
• אמא רעה/ איילת ולדמן (שאני מאוד אוהבת את צורת הכתיבה שלה)
• המשורר/ מייקל קונלי
• דפיקה/ מרי רואץ'
• ספר המילים/ג'ני ארפנבק
• כתמי לידה/ ננסי יוסטון
• היה שלום, להתראות מחר/ויליאם מקסוול

בדרכים לא דרכים הגיעו אלי גם הספרים הבאים אתמול:

• מה מעיק על פורטנוי/פיליפ רות
• נשואות צעירות/אליזבת גולדסמית (מי שכתבה את "מועדון האקסיות")
• פטיט אנגלייז

ואפילו נשארו לי 17 ש"ח לקנות צמר גפן מתוק (סוג של מסורת שבוע הספר) 😎

בימים בהם אנו חוזרים ומדברים על משפחות שכולות, ובעיקר מתחלחלים כל פעם מחדש מהמחשבה על משפחה בה השכול מכה פעם אחר פעם, אני נזכרת בדיאמנטה ובאליהו.

דיאמנטה הייתה ירושלמית, בכל לבה ומאודה. היא נולדה בירושלים בשנת 1895.
אני מניחה שכמו ירושלמים רבים אחרים בתקופה ההיא, חייה לא היו פשוטים, אבל לא הייתה אז אופציה אחרת.
היא התחתנה עם שלמה.
מי יודע מה היה אז ביניהם, זו הייתה תקופה שונה לחלוטין. כל מה שאני יודעת זה שנולדו להם שישה ילדים.
הם היו משפחת עמלים, כך קראו אז למשפחות שעבדו קשה, וניסו לתת את כל מה שיכלו לילדים שלהם.
אליהו היה אחד הילדים האלה.

הוא נולד בשנת 1924, וגר בירושלים כל חייו.
אני מניחה שבית הוריו היה מלא בילדים כל העת (בכל זאת, היו לו חמישה אחים ואחיות…). הם גרו אז ברחוב החבשים בעיר,
היום רחוב אתיופיה. מרכז העיר.
בימים הוא עבד כשוליה לסנדלר. בערבים הוא למד. ככה היו אז הילדים ההם, מהמשפחות העמלות.
בין לבין הוא קרא המון ספרים. והוא אהב גם משחק. הוא חלם להיות שחקן, ואפילו למד בבית ספר למשחק שהיה אז בירושלים.

כמו צעירים רבים, כמו ירושלמים רבים, מיהר אליהו להתגייס ולהלחם למען ירושלים ברגע שפרצה מלחמת השחרור.
אני יכולה רק לדמיין מה חשבה לה דיאמנטה. בנה לוחם אי שם, והימים אינם כימינו. איש לא ידע מה קורה. איש לא ידע האם חיים או מתים הבנים (והבנות) שיצאו לקרב.
בדיעבד מתברר שגם בימים בהם נלחם, לא זנח אליהו את חלומו להיות שחקן ועסק בהקמת להקה צבאית.

אליהו יצא יחד עם 38 לוחמים כתגבורת לגוש עציון בלילה שבין ה15 ל16 בינואר 1948. הם יצאו לדרכם מהרטוב עמוסים בנשק ובציוד, אבל לא הצליחו להגיע לגוש באותו לילה. אחד הלוחמים קיבל התקף אסטמה ונאלץ לחזור על עקבותיו יחד עם שני לוחמים שליוו אותו.
כך המשיכה המחלקה, מחלקת הל"ה, לעבר גוש עציון. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב.
אז עוד לא דפקה משלחת קצינים בדלת. על הרוגים שמעו מפה לאוזן, לפעמים הבינו כשהמכתבים לא הגיעו יותר. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, אחד הנופלים, סיפר כי קרא על נפילת בנו בעיתון. איש לא הגיע אליו.
אליהו נקבר בקבר אחים בכפר עציון. רק כעבור שנה וחצי לערך, ב17 לנובמבר 1949, הועברו שרידיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
אליהו היה בן 24 במותו.

אומרים שהתקופה אז הייתה שונה. שההקרבה הייתה מובנת מאליה. אני לא יודעת איך דיאמנטה הגיבה כששמעה על נפילת בנה.
אני לא יודעת האם חייה התמלאו בעצב אינסופי, או בדאגה לשלום שאר ילדיה, שעדיין חיו בירושלים המופצצת. אני לא יודעת האם דוגמת אמהות אחרות, ביקשה נפשה למות, או בדומה לאמהות אחרות ליקקה את פצעיה והמשיכה הלאה, למען החיים.
במאי 1948, ב29 במאי 1948 נפל פגז ליד ביתה.
דיאמנטה נפצעה קשה. נכדתה, אמו של הנסיך, זוכרת את רסיסי הזכוכית שעפו עליה כשהייתה במיטת התינוק שלה.
היא הייתה זקוקה לעירוי דם, אבל התקופה הייתה תקופה של מלחמה, ושל מחסור באמצעים רפואיים. רק חיילים קיבלו עירויי דם.

דיאמנטה נפטרה למחרת. ב30 במאי 1948. בת 53 הייתה במותה.

נזכור ולא נשכח.
נזכור את דיאמנטה מזרחי (הוד)
נזכור את אליהו מזרחי (הוד)
נזכור את יהודה כהן,  שנהרג מפגיעת כדור בבטנו, והוא בן 12 בלבד.
נזכור את שלום טיירי, עליו כתבתי בשנה שעברה.
נזכור את בן ציון גול-שאולוף, שנהרג על משמרתו כנוטר.

רח` ממילא בירושלים הוא אחד הרחובות המפורסמים בירושלים.
בעבר זו הייתה שכונת מצוקה ששכנה בקו התפר שבין מזרח ומערב העיר.
כיום הרחוב מהווה מתחם קניות, שמארח בתוכו בקיץ תערוכות שונות. השבוע הייתי שם ונהניתי מתערוכת הפסלים המוצגת שם, הייתי בלי מצלמה, כך שחזרתי שוב כדי לצלם.

רח` ממילא

אשה משתזפת בשמש

אמהות

קבצן

בודהיסט קטן

החלילן מהמלין

אשה כואבת

חלל בבטן

הרמוניה

עוד פסל עצוב

ואת זה אין בירושלים

בירושלים אין חתולים, רק חתולות

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

למשמרת האבל הגעתי ברגשות מעורבים. רציתי מאוד להיות שם. חששתי שלא יהיו הרבה אנשים.

לשמחתי הרבה, היו הרבה אנשים, וגם כשהלכתי המשיכו להגיע:

 ומעוד זוית:

היו שלטים:

וגם דגלים:

וכמובן שהיו אלו שלא הבינו למה בכלל אנחנו עומדים שם. הייתה אשה מבוגרת שעמדה וקיללה, ורק כשהלכו לבקש מהשוטר, שעמד רחוק ופטפט עם חבריו, הלכה, תוך כדי שהיא ממשיכה לקלל.

והיו גם אנשים, לאוו דווקא דתיים, שעמדו והצהירו ש"זה נורא מה שקרה", אבל "זה מה שקורה כשהם עושים פרובוקציות".

והיו שם גם לא מעט דתיים, ואפילו חרדים, שבאו והזדהו. ואמרו שהם נגד. הרבה אנשים עמדו שם היום. אני מקווה שכל אותם אנשים, ואני בכללותם, נזכור את זה גם בפעם הבאה שהשנאה תזקוף את ראשה.

בסופר ליד ביתי מוכרים עוף במבצע, מותר עד 6 קילוגרם. אז מה זה שבעה?