4 במרץ, 2012
נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).
הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?
שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….
ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.
לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'
תגיות: David Baldacci, First family, אהבה, אלבמה, ג'יין קוקס, דיאן ווהל, דייויד באלדאצ'י, דן קוקס, הבית הלבן, המשפחה הראשונה, הסתרה, וושינגטון, וילה דאטון, חברות, חטיפה, כאב, מודן, מין, מישל מקסוול, משפחה, נעה שביט, נקמה, נשיא ארצות הברית, סוד, שון קינג
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 4 תגובות »
2 במרץ, 2012
"שק קמח", או בעברית ירושלמית צחה, "אבויויו" הוא אחד הדברים שכולם מכירים. אין אחד שלא חווה זאת, וזה אחד הדברים שאני מצפה בכליון עיניים לעשות עם העולל (טוב, בינינו, מן הסתם מי שיעשה את זה הוא הנסיך, הגבוה אלפי מונים ממני).
גם יונתן אוהב שק קמח.
אבא מסתובב עם שק הקמח בכל הבית, ויונתן, עם הדמון דמיון ילדִי, רואה בכל דבר עיניים ופה ושפה.
אבא מציע לכל דבר את שק הקמח, אפילו לפיל המפחיד שיונתן מפחד ממנו.
לרגע יונתן חושש שאבא ישכח, וימכור את שק הקמח לפיל, אבל אבא זוכר!!!
ומי בסוף קונה את שק הקמח תשאלו? אמא כמובן 🙂 .
ספר מקסים ומחמם לב, שמדבר על דמיון, פחדים, ועל ילד אחד קטן ועטוף באהבה.
לסיכום,
מי רוצה שק קמח?/דוד גרוסמן
איורים: גלעד סופר
הוצאת עם עובד, 2011
לא ממוספר
תגיות: אבא, אמא, גלעד סופר, דוד גרוסמן, דמיון, יונתן, לפני השינה, עם עובד, פחדים
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | אין תגובות »
29 בפברואר, 2012
"בבוקר שבת, ה-9 בינואר 1993, בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור. בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן- אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה" (עמ' 5)
כך מתחיל ספרו של קארר, המבוסס על ספור שהיה.
מעשה באחד, ז'אן קלוד שמו. כמו רבים אחרים, גם לו היו חלומות ותקוות. כמו רבים אחרים, גם אצלו לא הכל הסתדר בהתאם לרצונו, אבל בניגוד לרבים אחרים, ז'אן קלוד מעולם לא נתן למציאות, או לעובדות, לעמוד בדרכו.
מה עושה אדם שבמשך שנים ארוכות טווה לו חיים פלאיים ומלאי תוכן, כשהוא מבין שהכל עומד להתגלות? האם יבחר בדרך הוידוי הקתולי, דהיינו ברגע שאתה מתוודה אתה חוזר בתשובה, או יבחר להתחפר יותר ויותר בדמות הקורבן?
את הסוף של ז'אן קלוד אנחנו יודעים. הוא הרג את כל קרוביו, לדבריו בנסיון אצילי לחסוך מהם את הצער שבגילוי האמת. לאורך הספר כולו מנסה קארר, בין השאר דרך מקורבים לז'אן קלוד לנסות ולהבין למה.
אם תשאלו אותי, איני חושבת שכל רוצח הוא בבחינת חיה רעה שיש להשמידה. אני חושבת שכל רוצח, באשר הוא, צריך להיות כלוא מאחורי סורג ובריח כל ימי חייו (וממש לא בגרסה המרוככת הנהוגה בישראל). אבל כן מעניין אותי להבין. להבין למה אחד רוצח והשני לא. אני לא בהכרח בטוחה שיש איזושהי תשובה לוגית לעניין, ובכל זאת…
אישיותו של ז'אן קלוד מאוד הזכירה לי את אלחנן טננבאום. טננבאום אמנם לא רצח, אבל הייתה לו הכריזמה, אליבא הפרסומים עליו, לשכנע אנשים לתת לו כרצונו, ולאורך חייו האמת והשקר היו מלופפים זו בזה (שוב, לפי הפרסומים).
אולי בגלל הקישור האסוציאטיבי הזה, ואולי בגלל שבסופו של דבר ז'אן קלוד הוא בסך הכל אדם חלש אופי, אגוצנטרי, שיושב בכלא ובוכה על מות ילדיו, סיימתי את הספר בתחושת כעס וסלידה גדולה.
אני מניחה שבסופו של דבר קארר רצה להראות שרוצח הוא "סתם" אדם, ולא בהכרח חיה. אם זו המטרה- הרי שהוא הצליח.
הספר נכתב, כאמור, על מקרה אמיתי. כאן אתם יכולים לראות כתבה (ותמונה) של ז'אן קלוד, שהתכתב עם קארר במהלך המעצר והמשפט. בשנת 2002 יצא סרט על פי הספר.
לסיכום,
הצד האחר/עמנואל קארר
L'Adversaire/ Emmanuel Carrere
מצרפתית: מיכה פרנקל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
110 עמ'
תגיות: Emmanuel Carrere, L'Adversaire, הונאה, הצד האחר, הקיבוץ המאוחד, ז'אן קלוד רומן, מיכה פרנקל, משפחה, סיפור אמיתי, עמנואל קארר, צרפת, רצח
שייך לקטגוריות ספרי פרוזה, פרוזה מתורגמים, קראתי | 6 תגובות »
27 בפברואר, 2012
נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.
אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.
הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….
מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם" (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)
היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.
לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.
מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'
תגיות: בדיקות, דמעות, הומור, הורות, הריון, ידיעות אחרונות, לידה, מילים מהבטן, מלי גרין, נשים, שמחה יגל
שייך לקטגוריות הנסיך, להיות אמא, עולל, פרוזה מקור, קראתי | 7 תגובות »
22 בפברואר, 2012
החיים של האנה סוונסן די טובים, לדעתה. היא עובדת במקום העבודה המושלם- מאפיה/ בית קפה שפתחה, העונה לשם "צנצנת עוגיות" (The cookie jar).
היא אמנם לא נשואה, מגרעה שאמה, דולורס, נוהגת להזכיר לה כל הזמן, אבל יש לה את מוישי, שגר איתה ואוהב לאכול יחד איתה ארוחת לילה לפני השינה.
מוישי הג'ינג'י, יש לציין, קרוי על שמו של משה דיין מאחר וגם הוא שתום עין. בינו לבין דולורס יש סוג של סטטוס קוו המבוסס בעיקר על תיעוב הדדי, מה שמששע מאוד את האנה, ובעיקר- שכחתי לציין, מוישי הוא חתול.
אז מה יש לנו פה?
רווקה מזדקנת שחוזרת לעיירת הולדתה אחרי שנים שעבדה ולמדה באקדמיה, והיום עובדת במאפיה רק כדי לחזור בערב הביתה ל… חתול שלה.
לא נשמע מעניין ו/או קומי במיוחד, אני מודה.
אבל תוסיפו לזה ארומה חזקה ביותר של עוגיות, מתכונים לעוגיות והמון הומור יהודי (או יותר נכון הומור שצוחק על אמהות יהודיות) ותקבלו ספר אחר לחלוטין.
תוסיפו לזה גם ספר מתח עם עלילה זורמת, וקיבלתם ספר מנצח.
בואו ננסה שוב:
האנה היא אופה בחסד עליון. היא נהנית מזה מאוד, וניחוח (וטעם) העוגיות עוזר לה בהתמודדותה היומיומית עם אמה ואחותה התובעניות.
האנה היא גם, בדומה לרבים מאיתנו, צופה מושבעת בתוכניות משטרה, ולכן כשתעלומה מתרחשת ממש על סף חנותה, היא עושה את הכל כדי לעזור למשטרה למצוא את הרוצח מהר ככל האפשר, בעיקר כי מבחינתה המשטרה היא גיסה האהוב, שאוטוטו אמור להתמנות לבלש.
כאמור, מדובר בספר מתח קליל, לא הטוב מסוגו אבל חביב בהחלט. בספר יש אחד עשר מתכונים, מהם אני מתכוונת לנסות שניים ניסיתי בינתיים אחד, שיצא תאווה לחיך.
עוגיות שחור- לבן
הכמות כאן היא גדולה: כ90-120 עוגיות, תלוי בגודל העוגיות
חומרים:
2 כוסות שוקולד צ'יפס
175 גרם חמאה
2 כוסות סוכר חום (או שתי כוסות סוכר לבן עם 2 כפות דבש)
4 ביצים
2 כפיות תמצית וניל
2 כפיות אבקת אפיה
1 כפית מלח
2 כוסות קמח
1/4 כוס אבקת סוכר
אופן ההכנה:
להמיס את השוקולד צ'יפס עם החמאה (לחמם במיקרו למשך 2 דקות על חום גבוה, ואז לערבב עד להמסה מלאה).
לערבב בפנים את הסוכר ולקרר. להוסיף ביצים, אחת אחרי השניה, לערבב היטב אחרי כל ביצה. להוסיף את הוניל, אבקת האפיה והמלח.
להוסיף את הקמח ולערבב היטב
יש לקרר את התערובת ארבע שעות לפחות (עדיף לילה).
יש לחמם מראש את התנור לחום של 175 מעלות.
צרו כדורים קטנים, ערבבו אותם בקערה עם אבקת הסוכר, עד שהם מכוסים לגמרי.
שימו העוגיות על נייר משומן, מקסימום 12 עוגיות בתבנית.
לאפות את העוגיות בחום של 175 בין 14-16 דקות. לקרר את העוגיות כ-2 דקות ואז להסיר אותן מהתבנית החמה.
לסיכום,
מדובר בספר ראשון בסדרה, והאמינו לי- אני מתכוונת לקרוא את כולה.
Chocolate Chip Cookie Murder/ Joanne Fluke
Kensington Books , 2008
433 p.
תגיות: Hannah Swensen, Joanne Fluke, Kensington Books, Lake Eden, The Cookie Jar, אהבה, האנה סוונסן, הומור, יהודיה, מאפיה, מוישי, עוגיות שוקולד צ'יפס, רווקה, רצח, תעלומה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, ספרים באנגלית, קראתי | תגובה אחת »
20 בפברואר, 2012
כשאני עוצמת עיניים וחולמת על איטליה אני רואה בעיני רוחי כפר קטן, ובכפר בית. ובבית אישה גדולה מבשלת במטבח. על הגז סירים מבעבעים וכמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.
נו, להיות רומנטיקנים זה לא כזה פשע, נכון?
אבל איטליה היא גם מקום מלא מסורות, ומנהגים, ושמרנות, ונוקשות לפעמים. ואיטליה של שנות השישים הייתה אפילו מסורתית יותר.
ובין המסורת והשמרנות, לבין האוכל והריחות גדלה מריה דומניקה, נערה צעירה ועקרנית שרוצה לצייר, לבשל ולממש חלומות, ולא רק, במחילה, להתחתן ולעשות תינוקות.
לזכותה יאמר שהיא מנסה, אבל לחיים יש חוקים משלהם וגם מריה דומניקה מגלה שיש גבול לחלומות, וצריך להתמודד עם המציאות.
רומן שנע בין שנות השישים לשנות השמונים, בין איטליה לאנגליה, בין גברים לנשים.
ספר שתוהה לכל אורכו, ולא ממש עונה לשאלה, האם החיפוש אחר האהבה הוא שנותן טעם לחיים, ואם כן, האם הוא עלול להפוך למרכז החיים, ובכך ליטול מהחיים עצמם את הטעם.
לא ספור אהבה קלאסי. אין פה אשה וגבר ואהבה גדולה. אבל מכל שורה ושורה בספר מרגישים את האהבה לאיטליה, את ריח האוכל, את השתוקה ואת האפרוריות (שאני אישית מאוד אוהבת) של אנגליה.
לסיכום,
דלישס/ ניקי פלגרינו
Delicious/ Nicky Pellegrino
מאנגלית: מרים שפס
הוצאת אריה ניר, 2011
302 עמ'
תגיות: Delicious, Nicky Pellegrino, אהבה, אוכל, אחיות, איטליה, אלימות, אמהות, אנגליה, אריה ניר, בגידה, דלישס, חיפוש, מריה דומניקה, מרים שפס, משפחה, ניקי פלגרינו, סאן ג'וליו, רומא
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »
18 בפברואר, 2012
תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.
בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.
מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים.
תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.
לורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, במהלך הספר.
לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.
הערה חשובה: את הספר קראתי באנגלית, ואם אתם מעוניינים בציטטות, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי. הסיבה העיקרית שאני מעלה את ההמלצה שוב היא שיש אנשים שאוטומטית מתעלמים מהספרים באנגלית עליהם אני ממליצה, וכי המתרגמת היא יעל אכמון, שאני עדיין מלקקת את האצבעות מהתרגום שלה ל"עין החתול".
לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!
מכירת חיסול/יו לורי
The Gun seller/ Hugh Laurie
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת עם עובד, 2012
430 עמ'
תגיות: the gun seller, אהבה, אנגליה, גלובליזציה, ד"ר האוס, חברות, יו לורי, יעל אכמון, מכירת חיסול, מלחמת המפרץ, סוחרי נשק, עם עובד, פרודיה, קינדל, ריגול, תומאס לאנג
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 4 תגובות »
26 בינואר, 2012
בקיץ 2011 הארץ רעדה. אלפים יצאו לרחובות והפגינו כנגד יוקר המחיה בכלל, וכנגד מצוקת מעמד הביניים בפרט.
באותו זמן אני הייתי שקועה בסיפורה של משפחת הארט, משפחה יהודית ממעמד הביניים בניו יורק.
האם, פיי, מרצה באוניברסיטה. האב, מייקל, תסריטאי. יש להם שתי בנות- לולה ובּוּב. טוב להם. החיים מאושרים.
אבל גם בניו יורק יש משבר כלכלי.
האב, מייקל, מאבד ראשון את מקום עבודתו. מתברר שבזמני מצוקה אולפני הסרטים מחפשים פחות תסריטים מקוריים ונוטים יותר ללכת על המוכר והידוע (והמצליח). כשהמשכורת של פיי כבר לא מספיקה, היא מוצאת עוד עבודה, כמגיהה.
מייקל מתחיל לעבוד בחנות ספרים. זה לא ממש מה שהוא חלם שהוא יעשה כשיהיה גדול, אבל העיקר שהבנות תשארנה בבית הספר הפרטי שלהן, שתקבלנה השכלה טובה. העיקר בינתיים לנשום נשימה ארוכה ולחכות שהמשבר יעבור.
וכשהוא לא עובר, עוברים דירה. לאיזור פחות מוצלח. אוכלים אוכל פחות יוקרתי. עובדים יותר שעות ודואגים הרבה הרבה יותר.
וכשזה גם לא עוזר, כשהאבטלה והאינפלציה ממשיכות להשתולל, פיי ומייקל הולכים וקורסים תחת הלחץ.
המספרת היא לולה, ילדה בת שתים עשרה, שקיבלה מתנה יומן ליום הולדתה, ובו היא מתעתדת את חייה.
ילדה בת שתים עשרה, שיום אחד מגלה שהעולם הוא לא המקום הבטוח שסיפרו לה עליו, ולשהורים לא תמיד יש את היכולת לשמור ולהגן.
בניו יורק בזמן עתידני כלשהו, אנשים משתוללים ברחובות. הם רוצים צדק חברתי, אבל גם נקמה. הם רוצים לשחרר כעסים. לאט לאט יומנה של לולה מתמלא באלימות, בריונות בית ספרית, מעשי שוד.
החברה מתפוררת. המשטרה שנלחמת במפגינים לא ממש תורמת להרגעת המצב.
הדרדרותה של לולה לעולם עברייני נעשית במקביל להדרדרות השפה בה היא כותבת, וזה רק הופך את העניין למכמיר לב יותר.
זה ספר אכזרי, אבל הוא מציג בפנינו תמונה מציאותית (ע"ע המהומות שהיו לא מזמן בלונדון).
אני חייבת לציין שמעולם לא קראתי את ספריו של וומאק, ובזמן כתיבת הסקירה גיליתי שמדובר בכלל בספר החמישי (!), אבל היחיד שיצא בעברית, בסדרת ספרים העונה לשם "Dryco" שכתב. מצד שני, הנסיך, שאינו חובב ספרות, שמע על הספר, כך שכנראה מדובר בספר מיוחד.
לסיכום, ספר לא פשוט שמתאר מצב ריאליסטי למדי.
אלימות בלי חשבון/ג'ק וומאק
Random acts of senseless violence/ Jack Womak
מאנגלית: אהוד תגרי
הוצאת מעריב, 1996
262 עמ'
תגיות: Random acts of senseless violence, אהוד תגרי, אלימות בלי חשבון, ארצות הברית, ג'ק וומאק, גיל ההתבגרות, לולה הארט, לוס אנג'לס, מנהטן, מעמד הביניים, מעריב, משבר כלכלי, משפחה, ניו יורק
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »
21 בינואר, 2012
"כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.
"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)
ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.
אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.
מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.
ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".
לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)
ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism, and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)
תגיות: and the roots of 9/11, Islamism, Jew and Jihad- Hatred, Mattias Kuntzel, Nazism, אירופה, אנטישמיות, ארצות הברית, ג'יהאד, גרמניה, האחים המוסלמים, היטלר, חמאס, טובי, טרור, ישראל, מצרים, מתיאס קונצל, נאציזם, סובלנות, ערבים, צור ארליך, תאולוגיה
שייך לקטגוריות ספרי עיון, קראתי | 8 תגובות »
19 בינואר, 2012
אחד הדברים המפחידים בעולם זה לעשות פדיחה. בכלל לא משנה בן כמה אתה, אתה לא רוצה לעשות משהו מפדח.
ופיץ הוא כמו כולנו.
ציפה הזמינה את פיץ אליה הביתה. הם שיחקו ונהנו כל כך, עד שפיץ שכח שהוא צריך לעשות פיפי, ופתאום הייתה על הרצפה שלולית קטנה 😳 ….
כשילד מתחיל להגמל מטיטול אומרים שזה קשה. "אומרים" משמעו שהעולל עוד טרם הגיע לשלב הזה, אבל אני מניחה שזה קשה לא רק להורים אלא גם לילדים. נראה לי שכל עניין הפיפי מביך בין השאר כי הוא רטוב, ומסריח, וזה לא הדבר הכי נעים בעולם, ובקיצור- פדיחה.
אבל ציפה לא מגיבה בצורה שפיץ חושב, ופתאום החיים יפים בכל זאת.
ספר מקסים עם ציורים מקסימים אפילו יותר, שמראה שפדיחות הן לא סוף העולם, וחברים תמיד עוזרים בשעת צרה.
בהחלט מומלץ לגילאים המתאימים.
פיץ וציפה ושלולית של פיפי/ אסקל שפלר
Pip and Posy the little puddle/ Axel Scheffler
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
26 עמ' מנוקד
תגיות: Axel Scheffler, Pip and Posy the little puddle, אמנון כץ, אסקל שפלר, אשמה, בושה, גמילה מחיתולים, חברות, כנרת זמורה ביתן, משחקים, עזרה, פיפי, קבלה, שהם סמיט
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | תגובה אחת »