ברבורה בהתהוות

"אנחנו דור שני לניצולי כיפור, כי נולדנו לאבא שברח מהאש במלחמה ומאז סוחב, נוסף לרגל אחת דפוקה, גם פציעה בלתי נראית, אז אי אפשר באמת לכעוס עליו" (עמ' 56)

יש ספרים שאני חייבת לקרוא, גם אם הבטן שלי אומרת לי "שמרי מרחק". ספרים שאני חייבת לקרוא יהיו קשורים ליחסים בתוך המשפחה, יהיו קשורים לפסיכולוגיה ויהיו קשורים למלחמות.
על פניו, למרות העובדה שהספר נכתב על ידי "סלב" שאינה קשורה לעולם הספרות (אנחנו עוד נדון בזה),  "עקודים", הוא ספר שמדבר בדיוק על זה. יש כאן בת. יש כאן אבא. היחסים ביניהם לגמרי לא פתורים. הוא לא סתם אבא, אלא הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

מעשה בתמר, רווקה תל אביבית שיום אחד מופיע על מפתן ביתה איש מבוגר, תמהוני משהו, העונה לשם נמרוד. כמו בכל תרחיש הגיוני למדי, תמר פותחת את הדלת, מאפשרת לו להתקלח, מאפשרת לו לישון אצלה, רק כי הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלה. הגיוני, לא? נמרוד מציע לה לעשות איתו מסע. מסע שמתקיים בישראל של היום, אבל בעצם נמצא אי שם באוקטובר 1973.
נו, אמרתי לעצמי, צריך לתת לספר הזה צ'אנס בכל זאת. לפעמים חוסר היגיון מוביל לדברים מעניינים.

אז זהו… שקלישאות לא עושות ספר. גם אנקדוטות מעניינות ונוגעות ללב בפני עצמן, כשהן לא נארגות ביחד, הן קלישאות, ולא סיפור.
זהו סיפורה של חבורת גברים שחזרו הלומי קרב, ברמות שונות, ממלחמת יום כיפור. מדי שנה הם נפגשים ביום כיפור, ומעבירים אותו יחד, אחרי מסע קטן בישראל (אצלי זה מאוד הדהד עם "אשה בורחת מבשורה", אבל יכול להיות שזו אני…). לזכר מה שהיה. לזכר מי שהיו. בין לבין יש מתח מיני בין נמרוד לבין תמר, מעט מאוד התייחסות לאבא הנעלם, ובעיקר- תחושת החמצה גדולה.

ההחמצה נובעת בעיקר מהתחושה שקרן פלס היא, טוב, איך לומר, קרן פלס. זו צורת הכתיבה שלה, ואותי היא לא מאוד מרשימה. בכלל, אני תוהה האם פרסום הספר, ויחסי הציבור האינטנסיביים שלוו לעניין, היו מתרחשים במקרה ולא היה מדובר ב"סלב"?

קרן פלס מקדישה את הספר לישראל (איז'ו) רוזלי, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ששירת בפלוגה ו', גדוד 890 של הצנחנים. במידה רבה סיפורו וסיפור הפלוגה הם הבסיס לספר. בימים האחרונים עלתה הטענה כי ספרה מבוסס על ספר שכתב רמי בר אילן, חייל אחר מהפלוגה, והלום קרב בעצמו. קטונתי מלשפוט, למרות שיש לא מעט דמיון בין הגרסאות…

לסיכום,
התאכזבתי קשות. לחובבי קרן פלס בלבד.
 

עקודים/ קרן פלס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
393 עמ'

אין כמו חגיגות הספר כדי לחזור לבלוג שלי, שהולך ונאלם (ועל כך שוב התנצלות רבתי).
לצערי הרב, השנה שבוע הספר עמד בסימן אכזבה.

🙁 אכזבה ממספר הדוכנים
🙁 אכזבה מהסופרים שבאו לחתום בעיר הקטנה והפרובנציאלית שאני גרה בה (ירושלים)- אפילו הסופרים ה"ירושלמים", דוגמת גרוסמן ויובל אלבשן לא הגיעו!
🙁 אכזבה מהעובדה שמרבית האנשים שנראו בגן הפעמון השנה היו דתיים לאומיים.

אז הסתובבנו בין הדוכנים- הנסיך, העולל ואני. העולל התפעם מכמות האנשים ובעיקר מהבלונים שמישהו החזיק ביד. הנסיך השתדל לשמור על חזות אמיצה לנוכח המחשבה מעוררת היראה על כמות הספרים שיאלץ לסחוב, שלא לדבר על העולל שגילה לפתע שיש לאבא שלו זוג אוזניים שכיף למשוך, ועורף שאפשר לתופף עליו 😆 . ואני…..

מאז ומתמיד שבוע הספר היה חגיגה גדולה בשבילי. נכון שהמחירים כבר לא משהו, אבל זה כיף. להסתובב, להריח, לדבר עם מוכרים אוהבי ספר (ויש כאלו!). והשנה זה הרגיש פשוט 'מסחרה'. הוצאה לאור אחת מכרה 2+3, כלומר משלמים על 2, מקבלים 3 חינם. אחרת עשתה 2+2,וברקע יש את סטימצקי ואת צומת ספרים, כל אחת וה"אבא במאה" שלה. משהו נחמץ בי.

ואולי זה בגלל מקום העבודה שלי, ואולי זה בגלל שהזמן הפנוי שלי הולך ואוזל, אבל לא קניתי המון ספרים, ואפילו- לראשונה בחיי- לא השתמשתי בכל התקציב לשבוע הספר שלי.

ואלה שמות:
😎 אפלה מוחלטת, אין כוכבים/ סטיבן קינג
😎 11/22/63/ סטיבן קינג (נו, מה לעשות, מכורה זו מכורה…)
😎 הצד הסמוי של השמחה/ סרה פרינס הלברסון
😎 נירנברג 1946- הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים/ לאון גולדנסון (כי יש כמה סוגות שאני מכורה להן…)

ואז הלכתי להשלים את הקניה בחנויות:
😎 יומנה של אישה שמנה ומשוגעת/ סטפני מק'אפי (אין מה לעשות, יש ספרים שאני חייבת לקרוא 😳 )
😎 אין לה אלוהים/ סוזן מוריסון
😎 האיש במצודה הרמה/ פיליפ ק' דיק (סוג של ספר שואה…)
😎 רחובות צ'רלסטון/ פט קונרוי (כי אהבתי את "נסיך הגאות והשפל")
😎 כלא נשים/ גילה חן ועינת תומר (ספר שחיפשתי הרבה מאוד זמן והוא אף פעם לא במבצע. גם הפעם הוא לא היה במבצע….)

מאחלת לכולנו שנת קריאה מהנה, שהספרים לא יעלו יותר מסמארטפון (אמרו שהולכת להיות הוזלה, לא?), שנוכל לקרוא, להינות ולהמשיך להיות תולעים מאושרות (ומאושרים).

אה! את האנקדוטה החשובה מכל שכחתי. דווקא העולל לא זכה לספרים בשבוע הספר, בימים אלו הוא מעדיף מכסים של סיר על פני ספר (איפה טעיתי, איפה 🙁 ), אבל השבוע עשינו קניות בסופר והעולל לא הסכים לזוז מדוכן הספרים ובחר לעצמו ספר. כן, כן, קניתי ספר בסופר. אבל מצד שני, מאז אני מקריאה לו אותו פעמיים ביום, לדרישתו. אז יכול להיות שבכל זאת לא טעיתי לגמרי בחינוך…. 🙄

""זה מפני שהאנשים לא מסוגלים לזנוח את החשיבה. הם מאמינים תמיד שיתקדמו באמצעות החשיבה."  "הם צריכים רק לציית. לחשיבה דואג הפיהרר" " (עמ' 200)

כן, כן, גם אני הגעתי בסוף לספר הזה. התעלמתי ממנו זמן רב. לא רציתי לקרוא אותו בזמן ההריון, ואחר כך למי היה זמן, ואני גם, ובמוצהר, לא קוראת ספרים שיש עליהם באזזזזזז, אבל בסופ"ש זה קרה.
אוטו קוונגל חדר לחיי, וגרם לי לאבד כמה שעות שינה בלילה.

מעשה באוטו ואנה קוונגל. זוג חיוור ולא מעניין במיוחד שחי לו בגרמניה הנאצית. יש להם בן אחד, אוטו (כן, גם לו קוראים אוטו), שמשרת בצבא הגרמני. ויום אחד, ובכן, אוטו איננו עוד.
הם מחליטים לעשות מעשה, ולפרסם גלויות נגד המשטר הנאצי. הגלויה הראשונה מתחילה במשפט המצוטט בראש הפוסט.
המחאה שלהם אינה נובעת מאידיאלים נעלים. היא לא נובעת מרדיפות היהודים, או ממצוקתם של האנשים שאינם חברי מפלגה. המחאה שלהם נובעת, עד כמה שזה נשמע פרוזאי, מלב שבור.

ומתוך סיפורם של אנה ואוטו אנו קוראים גם את ספורה של טרודי, אווה, אנו, אשריך ועוד גרמנים רבים. חלקם שירתו במנגנוני הביטחון השונים של הרייך הגרמני, חלקם היו אזרחים מודאגים, שעשו, או בעיקר לא עשו, דבר וחצי דבר כנגד המשטר. במובלע אנחנו שומעים קוראים גם את ספורה של גברת רוזנטל, אבל היא לא באמת מעניינת, כי הספר הזה לא מדבר על היהודים, אלא אך ורק על הגרמנים ועל מה שעשו.

קראתי את הספר בעניין. לא הייתה בי סימפטיה רבה מדי לגרמנים, אם כי דמותו של אוטו מצאה חן בעיניי (אנה, לעומת זאת, בעיקר עצבנה אותי). זה לא שינה את דעתי על הגרמנים, ועל אשמתם המלאה והכוללת, אבל הספר בהחלט שווה קריאה. אחד הציטוטים האהובים עלי הוא:
"הוא מסתכל בפסוקת שבשערותיה, השיער נעשה דליל כל כך עם השנים מאז נישאו. עכשיו הם אנשים זקנים; אם משהו קרה לאוטו, לא יהיה לה אף אחד והיא גם לא תוכל למצוא אדם לאהוב אותו, חוץ ממנו, והוא תמיד הרגיש שאין בו הרבה שאפשר לאהוב. אף פעם אינו מסוגל וגם חסרות לו המילים לומר לה כמה הוא אוהב אותה. אפילו עכשיו הוא לא מסוגל ללטף אותה, לגלות לה קצת רוך, לנחם אותה" (עמ' 18-19)

דמותיהם של בני הזוג קוונגל מבוססות על בני הזוג אליזה ואוטו המפל. לאחר שאחיה של אליזה המפל נהרג בתחילת המלחמה, החל הזוג במבצע תעמולה שנמשך קרוב לשלוש שנים והתבסס על השארת גלויות הקוראות לסרבנות אזרחית ולחבלה במקומות עבודה ברחבי ברלין. הם נתפסו בידי הגסטאפו והוצאו להורג בשנת 1943.

לסיכום,

לבד בברלין/ הנס פאלאדה
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
671 עמ'

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

"כשהחלה האינתיפאדה החדשה חששתי כל כך שיקרה משהו לך או לאיתמר, ואמרתי לך שאני מעדיפה שלי יקרה משהו, שאני אמות ולא אחד מכם, ולא בכדי. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקתי. אתה עד יום מותך חיית חיים מאושרים. קצרים אבל מאושרים. לא ידעת מהם ייסורים גדולים כמו ייסורי, מה זה לאבד את כל עולמך בלי יכולת למות גם, בלי יכולת לאבד את העשתונות, בלי יכולת להיזרק למקום שאפשר להשתגע בו, להוציא את כל הכאב, לשתות דם." (עמ' 73)

את הפחד הזה, כשהמעטפה החומה מבצבצת מתיבת הדואר, נראה לי שכולנו חווינו, ולו לשניה.
אני מודה, אני פחדנית גדולה. כל פעם שאנחנו, דהיינו הנסיך, מקבלים צו מילואים, אני נלחצת.לא משנה לאן הוא הולך, לא משנה לכמה ימים, הפחד קיים. מחלחל.  

את הפחד הזה היטיבה להכיר גם לילך אנג'ל. לצערה הרב, במקרה שלה הפחד אכן התממש.
חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב-8 ביוני 2003, בהתקםת מחבלים על מחסום ארז. במותו הותיר אחריו את לילך אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ואת איתמר בנו, בן השלוש. חמישה חודשים לאחר מכן נולדה בתו, יעל בת- חן.

זהו ספור מסע. מסע של אשה צעירה שיום אחד נשארה לבדה בעולם.
טוב, לא נכון ולא הוגן לומר נשארה לבד, כי היא הייתה מוקפת במשפחה וחברים תומכים. אבל מה עושה אישה צעירה שיום אחד מגלה שהבית שלה ושל אהובה נותר שלה בלבד? איך מתמודדים עם געגוע של ילד בן שלוש, שעוד לא יודע לבטא רגשות שגם מבוגרים ובוגרים יותר לא מצליחים?

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במהלך השנה הראשונה למותו ובו היא מתארת את תהליך ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם מותו, את הגעגוע שנשאר, ואת הידיעה, שכביכול סותרת כל רגש אפשרי, שבסופו של דבר, הם ישרדו.
"כרגע בשבילי אתה הישות היושבת למעלה ורוצה בטובתנו. אני מבקשת ממך שתשלח אלינו איש טוב ומיטיב שיעזור לנו להיות שוב משפחה, שיחלוק איתנו את הטוב ואת הרע, שיחזיר אלינו את שמחת השבת והחג, את היכולת לטייך וליהנות ממה שעוד יש לעולם להציע לנו, שיחזיר את הצחוק האמתי והמתגלגל שהיה מנת חלקי ונעלם עם מותך, שיחמם את הקרירות, שיחזיר את החיות והתשוקה, את האהבה ואת הטוב שעוד קיים ועכשיו נראה רחוק כל- כך מפתח הבית שהיה ביתנו. מישהו בדמותך" (עמ' 58)

החלק הזה ריגש אותי, וכאם צעירה לא יכולתי שלא להעיף מבט אוהב בעולל הקטן, ולחבק חזק חזק את הנסיך. כי הפחד קיים, והוא חלק מהחיים פה.
החלק השני מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שאפשרו ללילך לצמוח ולגדול בזכות עיבוד האבל. גם כאן ניתן היה להתחבר ללא מעט דברים, כי בינינו, כולנו חווינו סוגים שונים של אובדנים.

לא הייתי מגדירה את הספר הזה כספר קריאה. לא בטוח שהייתי מגדירה אותו כספר בכלל, אלא כ"מסמך אנושי". דווקא לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, חשוב לזכור את האנשים שנותרו בחיים, חשוב להבין מה עובר עליהם.

לילך אנג'ל עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז האץר בנשים ובגברים שאיבדו בן- זוג, ובילדים שאיבדו הורה. זהו אתר הבית שלה.

לדף הזיכרון של חן אנג'ל.

לסיכום, למתעניינים בנושא ולקרובים לעניין. מאחר ולטעמי אין מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתיבה אישית בהרבה, איני מדרגת בברבורים.

לאבד ולמצוא: יומנה של אלמנת צה"ל/ לילך אנג'ל
הוצאת סער, 2011
104 עמ'

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

"קורא אהוב, בשורות הכתובות האלה תמצא ביטוי של הסבל והצרות, שאנו הילדים האומללים ביותר מכל העולם עברנו, בתקופת ה"חיים" שלהם בגיהינום עלי- אדמות ששמו בירקנאו- אושוויץ. אני מאמין, שהעולם כבר מכיר היטב את השם הזה, אבל הרי אף אחד בוודאי לא יאמין מה באמת, באמת התרחש כאן. אחרים חושבים וסוברים, שאם נמסרי איפה שהוא דרך הרדיו על הברבריות, על האכזריות, על אודות הברוטליות שנעשים פה ב"אדם"- זו רק, רק "תעמולת- זוועה"; רוצה אני כעת להראות לך כאן, שכל מה ששמעת וגם  מה שאני כותב כאן כעת, הוא רק מינימום ממה שבאמת קורה כאן. כאן זהו המון, ש[נ]עשה על ידי שלטון השודדים כפינת השמדה במיוחד לעם שלנו- וחלק גם לעמים אחרים. בירקנאו- אושוויץ, זה אחד מפינות  המוות הפזורות באתרים שונים, שבהם השמידו את עמנו על- ידי מיתות בהמיות שונות. מטרת כתיבתי היא, שלפחות מינימום מהמציאות יגיע לעולם, ואז אתה, עולם, תיקח נקמה, נקמה על הכל."  (עמ' 107)

הזונדרקומנדו, כך נראה, הוא אחד הפרקים הפחות מדוברים, או יותר נכון לומר- אחד המעמדות הפחות מדוברים בקרב ניצולי השואה. יתכן מאוד שהדבר נובע ממיעוט השורדים מקרב הזונדרקומנדו, ואולי מהתגובה הרגשית, השלילית בד"כ, לתפקידם.
הזונדרקומנדו במחנות ההשמדה בכלל ובאושוויץ בפרט היו האחרונים שבאו במגע עם היהודים, תרתי משמע. הם היו אלה שהשגיחו עליהם כשהתפשטו, זירזו אותם להיכנס ל"מקלחות", והם היו  אלה שטיפלו בגופות לאחר מכן, על כל המשתמע מכך.

יש לא מעט ספרי עדויות על הנעשה בתקופת השואה. כל העדויות מצמררות. כל העדויות משאירות סימני  שאלה קשים על הקלות הבלתי נסבלת של הרוע האנושי. אבל יש משהו בעדות הניתנת בספר הזה, משהו שונה.
אולי הדבר נובע מכך שאת העדות בספר, עדותו של זלמן גרדובסקי, מצאו מוסתרת (בחלקים שונים) בתוך  ערימות של אפר באושוויץ, שנים לאחר מותו של הכותב.
אולי נובע הדבר מהעובדה שאין תיאור יותר מצמרר מתיאורו של אדם המלווה קהל רב אל מותו.
אולי כי מהעדות הזו, אחרי לא מעט ספרים שקראתי, עולה ביתר שאת שאלת ה"צאן לטבח". גרדובסקי מדבר לא מעט על הציפיה, שנכזבה פעם אחר פעם, שמישהו ינסה למרוד, שהרי באיזשהו שלב  מרבית הקבוצות ידעו כי הן מובלות למותן, אבל איש (כמעט) לא ניסה להתמרד. מצד שני, יש כאן גם הסבר  ברור עד כמה נסיונות המרד היו בלתי אפשריים, כך שאין כאן (וגם אני איני שופטת) ביקורת מלאה.

זלמן גרדובסקי נולד בשנת 1910 בפולין. בשנת 1942 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ, שם נבחר לעבודה בזונדרקומנדו. מאז שנת 1943 שקד על תיעוד הנעשה במחנה (במקביל לעוד מספר אנשים  מהזונדרקומנדו).
גרדובסקי היה ממנהיגי המרד של הזונדרקומנדו בשנת 1944, המרד היחיד שהיה באושוויץ, ונהרג  במהלכו.

לסיכום, אחד מספרי העדויות היותר חזקים שקראתי.

ברבורים

 בלב הגיהינום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ/ זלמן גרדובסקי.
תרגם מיידיש, ערך והוסיף אחרית דבר: אביחי צור
הוסיפו רקע היסטורי: ד"ר גדעון גרייף וכריסטיאן קרלסן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)

היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה.
אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים.
וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.
אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.
אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה.
סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.

"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)

הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.

לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.

בכוונה תחילה/ תמר הגר
הוצאת דביר, 2012
495 עמ'