נוסחה (לא) מנצחת

7 בינואר, 2013

 

ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה.
מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה.
הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים.
או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.

הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו.
מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת.
אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).

אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.

מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.

לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)

(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'

לזכרה

13 בדצמבר, 2012

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

אמא שלי חושבת שאני אוכל

4 בדצמבר, 2012

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007

לא אהבתם אותה

28 בנובמבר, 2012

 

ב"מתחת לאדמה"  היא הכניסה אותנו לראשו המעוות של פדופיל ורוצח סדרתי.
ב"צל אפל" היא לימדה אותנו על רצח במסווה של המתת חסד, על אהבה (מעוותת יותר או פחות) ועל פיצול אישיות.
הפעם היא מדברת על ילדים.

בעיירה קטנה ושלווה בבריטניה (בכלל, שמתם לב שזה תמיד קורה בעיירות שלוות??) נעלמת ילדה. במקום היעלמה נמצא פתק: אתם לא אוהבים אותה" ("You don't love her").
אחר כך נעלם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד שתיים.

גם פה, כמו בשני ספריה הקודמים, אנו פוגשים את סטיבן למב, גיבור הספר הראשון, את השוטר הכפרי החביב (או לא) ג'ונאס הולי, ואת הבלשים ריינולדס ורייס.

בלינדה באואר היא סופרת איומה ונוראה. כלומר, טובה בתחומה, אבל היא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. חברתי י', חובבת ספרי מתח ידועה, קראה את "צל אפל" והכריזה שהיא לעולם לא תקרא עוד ספר שלה. "מעוות מדי", היה פסק הדין שלה כמדומני.
אני חייבת להודות שגם אותי היא מטרידה, ולהפתעתי המאוד גדולה, אהבתי את זה!

האמת היא שעד אמצע הספר בעצם הייתי בטוחה שהבנתי מי האדם שחטף את הילדים.
כל כך הייתי בטוחה, עד שהתעצבנתי והבטחתי לעצמי שאם זה המצב, לא אקרא אותה שוב. "כמה אפשר לרמות את הקוראים", רטנתי לעצמי בעודי מעבירה עוד דף בקינדל. אז החלטתי לקרוא עוד פרק אחד ודי, וללכת לישון. ואז היה הטוויסט. מפתיע ומחריד ומצמרר. ממש בלינדה באואר במיטבה.
ואז הלכה לי השינה. 🙂

ולסיום, ציטוט אחד מהספר:

"They put their shopping in the boot, the satnavs under the seats. They hide their stereos in the glovebox. Then they leave their children on display like old umbrellas. I mean-  their fucking children!"


לסיכום, למיטיבי לכת ואוהבי באואר בלבד


Finders Keepers/ Belinda Bauer

Transworld Digital, 2012
400 p.

זה הסוד שלי ושלך

25 בנובמבר, 2012

יש לא מעט נשים (וגם גברים) ששומעים את השורות הללו ומתחלחלים. בשבילם זו לא סתם שורה קלישאית. בשבילם המשפט הזה הוא תמצית החיים. חלק מהם לפחות

פעם, לפני שנים רבות כשעוד זכרו בארץ שיש עוד דברים חוץ ממלחמות, פריימריס, ואפילו עוד לפני הצדק החברתי, היו מתכנסות מתכנסים נשים וגברים חדורי מודעות ומצפון ומפגינים נגד אחד הדברי האיומים ביותר שהאנושות הצליחה לצור: אלימות כנגד נשים.

פעם, לפני שנים רבות, נגעתי בצורה זו או אחרת בתחום הזה, ומי שנגעה אי פעם בנושאים הללו, בין אם ברמה האישית או ברמה המקצועית, יודעת שזה לא משהו שאת פשוט עוזבת. זה נשאר איתך. תמיד.

יכולתי לתת הרצאה שלמה, אבל לא בא לי. גם ככה רוב האנשים ששומעים הרצאות שכאלו לא באמת שומעים אותן.
במקום זה בחרתי במילים. שמישהו אחר ידבר.

אחד השירים הכואבים, ממישהו שלא הייתם מצפים ממנו…

פעם, במרבית הערים בארץ היו הפגנות ב25 בנובמבר, היום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים.
היום, מרבית הארגונים והאגודות שעוסקים בנושא נדונו לאלם. לא ממש ברור לי למה, או שאולי ברור לי ולא ממש בא לי להיכנס לזה.

בכל מקרה, למי שאכפת לו/ה, למי שרוצה, היום בשעה 18:30 יצא מצעד מכיכר רבין לרחבת הסינמטק. בשעה 19:45 תתקיים עצרת ברחבת הסינמטק, בהשתתפות דנה ברגר ובהנחיית לינוי בר גפן.

ניצוץ של תקווה

19 בנובמבר, 2012

יש בניין אחד ברחוב אחד בדבלין. בניין מספר 66 ברחוב סטאר.
לא גרים שם אנשים מאושרים במיוחד (בכלל, נתקלתם פעם בספר שמדבר על אירלנד ויש בו אנשים מאושרים?). הם לא מאושרים, אבל כמו שאומרים "יש להם פוטנציאל".

קחו לדוגמה את קייט, שגרה בקומה העליונה, ועובדת בעבודה נחשקת. היא כבר בת 40. יש לה גבר שהיא אוהבת, אבל היא חושבת שמגיע לה יותר (בתכל'ס, היא גם צודקת).
או אנדריי ויאן, שני פועלים מפולין שלא ממש סובלים את אירלנד, אבל נושאים את סבלם בדממה (יחסית) כי הם צריכים את הכסף.
או את הגיבורים האהובים שלי, מאט ומייב. הם אוהבים אחד את השני כל כך, אבל משהו שם מפריע להם.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילרים.
אפשר לומר על הספר שהמספר הוא דמות ייחודית. הכוונה היא שבסופו של דבר אנו מגלים מי הדובר, ולמרות שזה כבר לא מפתיע, זה נחמד.
אפשר לומר שכמו ספרה הקודם של קיז, גם בספר הזה היא נוגעת בנושאים לא פשוטים, אבל הפעם היא עושה את זה בצורה מעודנת יותר, צינית פחות. אולי גם היא התרככה עם השנים.

יש ימים כאלו, שכל מה שבא לך לי לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה עבה, לשקוע בחיים של מישהו אחר ולחשוב על אהבה, אירלנד, וכל מה שביניהם. בימים כאלו, שבהם יש טילים, ושמים קודרים, אני נוטה לחפש את הספרים הציניים ושוברי הלב, ומריאן קיז טובה בזה. 

בקיצור,
ספר שמדבר על בדידות ויאוש. על כך שגם בזוגיות מאושרת יש בדידות, ויש סודות, ויש כאבי לב. על הדבר הקטן הזה שכל אחד צריך, להרגיש שהוא/היא אהוב ורצוי. על העובדה, שאף אחד לא מספר לנו, שלפעמים אהבה זה לא מספיק. לפעמים צריך יותר מזה. ושהרבה פעמים אהבה זה כואב.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי בשבילי כל ספר של מריאן קיז הוא חגיגה, אבל לא ברור לאן נעלמה הציניות, שכל כך אהבתי…)

הכוכב הנוצץ בשמים/מריאן קיז
The Bright star in the sky/ Marian Keyes
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2012
621 עמ'

הכחול האפור הזה

4 בספטמבר, 2012

אני מודה ומתוודה, בלא מעט בושה וחוסר נוחות. אני מאוהבת. קשות.
בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא ממש התייחסתי אליו. לא חשבתי שהוא בשבילי. הוא היה פופולרי מדי. דיברו עליו כל הזמן. אני אוהבת את השקטים יותר, שלא תמיד שמים לב אליו.

אבל אז הפכתי, ולו לזמן קצר, ל"אלמנת הייטק", תואר שאני נושאת בגאון, ולא תמיד בשמחה רבה. כפיצוי, החלטתי לנסות משהו שונה.
זה התחיל לאט לאט, בגישוש ראשוני. ו… נלכדתי. קשות אבל. היו רגעים שהייתי סמוקה כולי. היו רגעים שחיוך היה מרוח לי על הפרצוף, ודי מהר כבר לא ממש הפריע לי שהנסיך נשאר עוד כמה שעות בעבודה.
העיקר שהעולל ישן בשלווה, והעיקר שלי יש את כריסטיאן. מר גריי הפרטי והאישי שלי.

אז כן, אני מודה שגם אני מכורה. ולא, כל אלו שמצקצקים בלשונם, זה לא הסקס 👿 . נכון שמשווקים את הספר כ"רומן האירוטי המדובר ביותר בעולם", נכון שלעיתים לא מעטות הוא גרם לי להסמקות קשות, אבל גם בטרילוגיית "פרש הברונזה" יש לא מעט קטעים שכאלו.
אבל כאמור, זה לא הסקס.

מה יש בהם, בגברים הרחוקים והמיוסרים, שגורם לנו לרצות לחבק אותם, לאהוב אותם, להיות שלהם לעולמים?
כריסטיאן גריי, מר גריי בשבילכם (הוא הרי שלי!), הוא מולטי- מיליונר בן 27. הוא איש מסתורי למדי. לא יודעים עליו דבר מלבד שהוא אומץ בילדותו. איש לא יודע מיהם חבריו, אפילו מהי נטייתו המינית. אניגמה לגמרי.
אנסטסיה סטיל, שמעדיפה להיקרא אנה, היא סטודנטית לספרות. מליונרים הם ממש לא "her cup off tea", והיא בסך הכל עושה טובה לחברה חולה והולכת לראיין את כריסטיאן גריי במקומה.
כך זה מתחיל.

הוא רוצה ממנה דברים מסוימים. היא לא מוכנה. היא יותר חזקה ממה שחשבנו, הרבה יותר עצמאית. הוא מלא בטראומות ילדות וביסורים.  הסוף, ככל הנראה, יהיה טוב. למה יהיה טוב? כי ככה זה ברומנים רומנטים.
כי בואו נודה על האמת, "גוונים של אפור" זה לא יותר מרומן רומנטי (מוצלח למדי בתחומו) מתובל בסצינות מין לוהטות למדי.

היה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה לפני שהספר יוצא לחנויות. היה לי חשוב, כי אני מאוד אוהבת את הטרילוגיה הזו, והיו לי כמה הארות לגביו:
🙂 הספר מיועד לקהל הנשי. אל תתבלבלו ותחשבו שבגלל שיש בו סקס, הוא מיועד לגברים. (גם המין הגברי יכול ליהנות ממנו, אבל הם לא קהל היעד).
😳 אל תתבלבלו מכל מה שאומרים על "סאדו מאזו" (BDSM). זה לא כל הספר, ואני מודה שבאיזשהו שלב זה קצת נמאס. אבל מצד שני, היו לי כמה גלי חום במהלך הספר 😳 .
😎 באופן שאותי אישית הפתיע, דווקא הספר השני בטרילוגיה היה מוצלח יותר לטעמי. הספר הראשון הוא 85+, השני 90++, השלישי, שאני במחצית שלו, הוא נפילה מסוימת, ועדיין משעשע ברמות אלו ואחרות.
😯 תעשו לי טובה, מי שיכולה, שתקרא את הספר באנגלית. הגיע לידי חלק מהתרגום. התרגום עצמו נכון, אבל משהו בעברית 'מפספס' את משחקי המילים. זה לא סתם "חמישים גוונים של אפור". אפור זה שמו של גיבור הספר (גריי), ומדובר כאן ברבדים הנפשיים שלו.
😐 שלא לדבר שאין מה לעשות, סקס בעברית זה לא סקסי. זה מרגיש יותר נמוך.

וכמה טעימות, כדי שתבינו למה זה עשה לי את זה:

 "Fractured memories of the previous night come slowly back to hunt me. The drinking- oh no, the drinking- the phone call- oh no, the phone call– the vomiting- oh no, the vomiting."
(Fifty shades of grey, p.  65) 😆

""Come, let's go to bed, I owe you an orgasm".
Orgasm! Another one!"
(Fifty shades of grey, p.  136)


לסיכום,

(לא ספר מופת, אבל בהחלט העלה יותר מחיוך)
חמישים גוונים של אפור/ א.ל. ג'יימס
Fifty shades of grey/E L James
מאנגלית: ורד ארביב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012

הבנות של הרוצח

28 ביוני, 2012

תגידו אתם, כשאתם שומעים ברדיו שעוד בעל רצח את אשתו, איך אתם מגיבים?
אתם מצקצקים בלשון, תוהים בינכם לבין עצמכם למה הגברים האלה לא מנסים קודם להתאבד, לפני שהם רוצחים את האישה. אתם שואלים איפה היו שאר בני המשפחה, או אומרים אחד לשני איזה מסכנים הילדים האלה, שהיו צריכים לראות את אמא שלהם מתה.
לפעמים, במקרים טרגיים/סנסציוניים במיוחד (ע"ע הרצח האחרון), ידברו על הילדים הללו עוד יום- יומיים אחרי. אחר כך כבר יהיו חדשות אחרות, והחיים ממשיכים.

מרי ולולו הן ילדות כאלו. פעם הן היו ילדות שמחות יותר. זה היה פעם, לפני שאמא ואבא רבו. לפני שאבא דפק ערב אחד על הדלת והתחנן להיכנס. לפני שלולו פתחה את הדלת. לפני ש….
פעם, לפני ש…. הן היו פשוט ילדות. היום הן "הבנות של הרוצח". אף אחד לא באמת רוצה אותן. הן חיות במעון לילדים ובאיזשהו שלב מצליחות לצאת משם ולעבור למשפחה אומנת, אבל הן תמיד תמיד תמיד מרגישות שהן "הבנות של הרוצח".
השנים עוברות, הן מתבגרות, ונעות על קטבים שונים, בין החשיבה לפיה "אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, אבל אתה יכול לבחור עם מי להישאר בקשר" לבין "דם סמיך ממים". האחת מלאת יסורי מצפון שפתחה את הדלת ולא מוכנה לשמוע על אביה, והשניה, שהייתה שם בזמן הרצח, שהייתה (כמעט) קורבן גם היא, לא יכולה להתנתק. היא חייבת לשמור על אבא. חייבת שהוא יהיה מאושר. כבר שלושים שנה הן ככה.

הספר מבוסס על הספור הכמעט-ביוגרפי של רנדי סוזן מאיירס, הסופרת.
במציאות אחותה פתחה את הדלת לאביה. במציאות אחותה מיהרה לקרוא לעזרה, ולכן הספר לא מבוסס על חייהן.
הספר עונה על השאלה שהיא ואחותה המשיכו לשאול את עצמן שנים ארוכות, "מה היה קורה אילו".

זה לא בהכרח ספר כבד. זה לא ספר שיורד לפרטי הפרטים של הרגשות, התחושות והמצוקות.
זה ספר שמדבר על אהבת אחיות, על משפחות, על הצורך בסליחה בClosur (מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר נכון).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר, אפשר גם לראות את הטריילר.

לסיכום, לא יצירת המופת של המאה, אבל ספר שנהנתי לקרוא ואני בהחלט מחכה לספר הבא של הסופרת.
 

הבנות של הרוצח/רנדי סוזן מאיירס
The Murderer's daughters/ Randy Susan Meyers
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
366 עמ'

להציץ לתוך הגיהנום

24 ביוני, 2012

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

 

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'