מקמאפיה/מישה גלני

28 באוקטובר, 2009

"It`s a Small World" אומר השיר המוכר, ואוי איך שלא ידענו כמה העולם הוא קטן….

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

הפשע המאורגן, מתברר, הוא אחד העסקים המכניסים ביותר בעולם. דרכו עוברים בין 15-20% מכלכלת העולם.
אם ארצה לתמצת את הספר- כאן תוכלו להבין למה לעולם לא נוכל להביס את הפשע, ולמה הפשע הולך ומתחזק.
נכון שהכי קל להאשים את הרוסים (במובן מסויים גם המחבר עושה זאת), לומר שמהרגע שהקומוניזם נפל, אין חוק ואין דיין. שהאוליגרכים הרוסים השתלטו על כל מוסדות השלטון, שאי אפשר להלחם בהם ובעצמת הכספים שהם מזרימים.
אבל הם לא היחידים, הרי יש את היאקוזה ביפן, את המאפיה באיטליה, וגם בישראל מתברר לא חסר. ומה שהכי יפה בכל הספור הזה, זה שבעולם הפשע מתברר יש הרבה יותר שלום מאשר בקרב "העולם האזרחי".


אז למה הפשע מתגבר?

כי ארגוני הפשע, בניגוד למה שחשבנו בעבר, עובדים היום במתכונת של חברות עסקים. הן מאורגנות היטב, היררכיות, בעלות אג`נדה פוליטית ואמצעים לאכוף אותה (או לפחות להשפיע על אנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר- לעוד מישהומנצנצת בראש האסוציאציה של גאידאמק ומחנה האוהלים שלו?).
העולם של היום, עולם חסר סולידריות חברתית, עולם שבו הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתחדדים, עולם המתמודד עם משבר כלכלי, סחר באנשים, סחר באיברים, טרור ומלחמות פשוט לא יכול לעמוד בפרץ.


ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני

מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

דנידין

26 באוקטובר, 2009

אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהייתי ילדה היה "דנידין". דני דין, הילד הקטן והסקרן שהיה חייב, פשוט חייב לשתות את המיץ הסגול (טוב, היה חם 😆 …..).

דנידין, בשנים שלפני עידן הפוליטיקלי קורקט, הסכמי אוסלו וחזון השלום, היה הילד הישראלי שכולנו רצינו להיות (עד שהגענו לגיל והתחלנו לקרוא את חסמב"ה)- ילד ישראלי גאה, אוהב את ישראל, שונא את כל מי שרוצה להרוס אותה, אבל ילד טוב שמוכן לעזור "אפילו" לערבים, כל עוד הם לא רוצים לפגוע בנו. איפה הוא לא היה? מה הוא לא עשה?
הוא נלחם במלחמת ששת הימים, הוא צנח, הוא הפליג בים, נתקל בפראים, בשודדי ים, שחרר שבויים, לכד מחבלים. אם הוא היה קיים באמת, היינו כבר אמפריה.

יש לי אחיין, איתן טיירי שמו. ילד קטן ומקסים. גם הוא נלחם בשודדים, גם הוא רוצה להרוג את כל הרעים, לשחרר את כל השבויים. לא קוראים לו דני, ועד לפני שבועיים הוא לא ממש שמע על דנידין. טוב, יש לא מעט אנשים (הממממ, כן ד`, זו את!) שטוענים שדנידין הוא לא ממש ספר מופת.
הספר אותו קראנו היה "דנידין גבור ישראל", שיצא במקור בשנת 1965. בספר זה יוצא דנידין למצרים על מנת להפחיד את המצרים עם סוגי נשק מתוחכמים לכאורה שיש לישראלים. כדי להגיע למצרים צריך דנידין לעשות קורס צניחה. איך יכול רואה ואינו נראה לעשות קורס צניחה? אילו כלי נשק יש לישראלים? מה יקרה לדנידין במצרים? בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
איתן ביקש להוסיף שהספר עצמו מאוד יפה ומעניין, לא רק שדנידין רואה ואינו נראה הוא גם בצנחנים וגם בצבא, אלא שבכל פרק אנחנו נתקלים בעוד דברים מעניינים. לדעתו הספר מתאים לילדים בגילאי 5-8.

און שריג, מחבר ספרי "דנידין" הרי הוא שרגא גפני, הרי הוא אבנר כרמלי, הרי הוא האיש בעל אלף השמות. הוא כתב מאות ספרי ילדים (החל ב"דנידין", "הספורטאים הצעירים", "הימאים", "עולם התנ"ך לילד" ועוד). הוא היה חבר בלח"י, ודעותיו הפוליטיות משתקפות לא מעט גם בספרים שכתב, בהם הגיבורים הם תמיד צעירים, חדורי ציונות ורוח התנדבות שנלחמים כנגד אויבי המדינה הזוממים להשמידה.

אז נכון, זו לא ספרות מופת. אבל אם זו הדרך בה ילדים סקרנים ואוהבי מלחמות יתחילו לקרוא, זה גם משהו. אותי אישית זה החזיר לילדות.

דנידין גיבור ישראל/און שריג
הוצאת מ. מזרחי, 1996
96 ע"מ

קן הקוקיה

23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

רזה בגוף שמנה

21 באוקטובר, 2009

סטייסי נכנסת לחנות בגדים יוקרתית. היא דוגמנית. שופעת בטחון. המוכר ניגש אליה, "יש לי משהו ב-ד-י-ו-ק בשבילך" הוא אומר לה, ומציע לה גם קפוצ`ינו.
ג`יין נכנסת לאותה חנות בגדים. היא עורכת דין מצליחה. שופעת בטחון. סטייסי שמחה לראותה. היא מבשרת לה שיש כאן קפוצ`ינו חינם. המוכרת מסתכלת על שתי הנשים ומודיעה להן "המכונה התקלקלה". "אין לנו כאן את המידה שלך", היא אומרת לג`יין, "אולי כדאי שתלכי למקום אחר".

כמה פעמים קרה לכן שנכנסתן לחנות, וגיליתן שאין שם מעל מידה 40? כמה פעמים הרגשתן שאף אחד לא סופר אתכן עם אתן מעל מידה 40?
לג`יין זה נמאס, והיא תובעת את החנות למשפט.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הזו, והוסיפו עוד עובדה אחת קטנה:
עד לפני חודשים ספורים ג`יין הייתה דב, דוגמנית דקה כגבעול, חסרת דאגות שלא עשתה למעשה דבר. היא נהרגת בתאונה טיפשית (מתנגשת במשאית בזמן שהיא מורחת ליפסטיק) ומגיעה לשערי גן העדן. המלאך השומר שלה, העונה לשם פרד, אומר לה שהיא לא עשתה דבר בחייה- לא טוב ולא רע, ולכן הוא לא יכול להכניס אותה לגן העדן. באותו זמן ממש ג`יין האמיתית נורית במהלך קטטה במשרד עורכי הדין שלה, וכך (אני מקצרת את התהליך) חוזרת דב לתוך גופה של ג`יין.

אני מודה שזה נשמע צולע למדי. אבל עזבו את המסגרת, זה לא באמת מעניין. אתם אוהבים דרמות משפטיות? אוהבים נושאים דוגמת דימוי עצמי, אהבה ושאר החומרים מהם עשויה דרמה טובה? זו התוכנית בשבילכם.

Drop Dead Diva
נכון לרגע זה ישנם 13 פרקים (העלילה שתוארה כאן היא הפרק התשיעי), עונה שניה אמורה לעלות ב2010.

באתר הרשמי אפשר לקבל מידע נוסף ולצפות בפרקים.

אלקטרז

20 באוקטובר, 2009

"אם עברת על החוק- תגיע לכלא. אם עברת על חוקי הכלא- תגיע לאלקטרז".
זו הכותרת כאשר נכנסים למרכז המבקרים של אלקטרז.

האי אלקטרז שימש ככלא צבאי בין השנים 1850-1933, אבל בשל המעמסה הכלכלית על הצבא הועבר הכלא בשנת 1934 לידי רשויות החוק האזרחיות, ומאז היה כלא אזרחי לכל דבר.
האסירים שהוחזקו בכלא היו אסירים שנחשבו קשים במיוחד, בעלי מעמד מיוחד (ע"ע אל קפונה) או מועדים לבריחה.

כשאסיר נכנס לכלא חיכתה לו בתא חוברת דקה ובה כללי ההתנהגות באלקטרז. הוא שוכן באחד התאים בשלוש השורות הארוכות של תאי הכלא.



















אם היה לו מזל, הוא לא היה מוכנס לצינוק. אולי הוא גם התרגל בסופו של דבר לצליל טריקת דלתות הכלא.

לאור העובדה שמדובר באי המרוחק מהיבשה (כשני קילומטר), בגלל המים הקרים ובגלל השמירה הקפדנית עליו נודע כלא אלקטרז ככלא שלא ניתן לברוח ממנו. כלומר, רוב הזמן.

הבריחה היחידה בה לא נמצאו הבורחים  (או גופותיהם) עד היום התרחשה ב1962. התכנון היה של ארבעה אסירים. הם ניצלו את "שעת הנגינה" שהייתה בכלא (מדי יום הורשו האסירים לנגן בכלי נגינה במשך שעה), על מנת לחפור בקירות עד למערכת האוורור. בסופו של דבר שלושה אסירים בלבד ברחו (הרביעי לא הספיק לסיים את החפירה). כדי להרוויח זמן הם יצרו ראשי בובה  מסבון, דבק וצבע (בתקווה שכך לא ישימו לב השומרים להיעלמם). דרך מערכת האוורור הם טיפסו לגג, משם ירדו לחוף באמצעות המרזב ורצו לחוף. שם הם עלו על רפסודה שבנו ממעילי גשם מנופחים ועצים, רפסודה שנמצאה לאחר מכן במפרץ לא רחוק מהכלא. גופותיהם לא נמצאו עד היום, ויש המאמינים כי הם אכן ניצלו וברחו (חלק מהאסירים בכלא טענו כי הם למדו ספרדית ותכננו לברוח לדרום אמריקה).

אם במקרה אתם מזהים את אחת הדמויות, אנא פנו לתחנת המשטרה הקרובה לביתכם:


בשנת 1963 הוחלט על סגירת הכלא בשל עלויות האחזקה הגבוהות שיצר בידודו של האי מן היבשה ובשל הזיהום שנוצר מהזרמת שפכיו למי המפרץ.

כאמור, האי נמצא במרחק לא גדול מסן פרנסיסקו, דבר שהגביר את סבלם של האסירים, שהגדירו לא אחת את "אלקטרז" כמושבת עונשין".
ניתן לראות את סן פרנסיסקו, ואם הרוח נושבת בכיוון הנכון- אפשר גם לשמוע את האנשים המדברים בנמל, להריח את האוכל שלהם. לא סתם נאמר המשפט הכתוב מעלה.



ההגעה לאלקטרז היא אך ורק באמצעות סירות, ואך ורק בסיורים מאורגנים. אנחנו עשינו את סיור הערב, שאורך כשעתיים.

אין כמו לראות כלא בחושך, להרגיש את הרוח נושבת, ולפחד עד מוות שהסירה תשכח אותך על האי.

מופקרות

17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ

מה זו אהבה

14 באוקטובר, 2009
מאחר ואני נמצאת במרחק מאות קילומטרים מהנסיך (לא לדאוג, זה מצב זמני בלבד), החלטתי לחזור לרשומה שכתבתי במקום אחר, בזמן אחר, עלינו.
מוקדש לך, אהוב לבי, שאני כל כך אוהבת.
שנים חייתי לבד. אני מניחה שקודם זה פשוט היה ככה, ואז התרגלתי.
התרגלתי למסלול של עבודה-לימודים-חברים, החיים היו מלאים, אבל לא היה שם את האחד והיחיד הזה, נו, אתם יודעים, זה שכולם אומרים, "הנסיך". האמת, אני בכלל לא מאמינה באגדות.

זה לא שלא היה חסר לי משהו. אחרי הכל, אתם יודעים, השעון מתקתק, וכולם מסביבי מסתדרים בזוגות, אבל אני… הו, שאני אתאמץ לחפש לי בן זוג???? מי רוצה אחד כזה בכלל? בקיצור, הייתי "גבר גבר", ישבתי רגל על רגל וחיכיתי שהגבר הנכון יגיע. ונחשו מה? הוא לא הגיע…

וככל שעבר הזמן, התרגלתי לזה. התרגלתי לחיים לבד, ליכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, לעובדה שאני "אחת מהחבר’ה", ואף פעם לא האחת והיחידה. והייתי בטוחה שזה יהיה כך לעולמים.

ואת כל ההקדמה הארוכה הזו אני מספרת, כדי להסביר לכם, ובעיקר לעצמי, איך ברגע אחד של חולשה, של תחושה איומה של בדידות, ישבתי ופתחתי לי כרטיס באחד מאתרי ההיכרויות ברשת, דווקא אתר שלא נחשב לרציני במיוחד. האמת? בכלל לא חשבתי שמישהו יפנה אלי. הרי אני לא הבלונדה 60-90-60 שכל חיי התחנכתי לדמותן. אני גם לא ילדה בת 16, ובטח ובטח לא יפה במיוחד, אבל הי, אם אני יכולה להוכיח לעצמי שוב שאני אסיים את חיי לבד, אז למה לא?
כצפוי, פנו אלי גברים, רובם היו לא רציניים. אבל אז הופיע לי ברשת הנסיך האמיתי. התאהבתי. על אמת.

אבל…..
אף אחד לא מכין אותך לשינוי הגדול שמתרחש כשהופכים מיחיד לזוג.
תמיד אומרים לך שאהבה זה הדבר הגדול, שהופך אותך לשלם, ולא מספרים על מה שקורה תוך כדי.
כי אני, לפחות בהתחלה, הלכתי לאיבוד.

הנסיך אומר "אני אוהב אותך כמו שאת", החברים אומרים "אתם נראים כל כך חמוד ביחד", אבל החשש שמא יום אחד הוא יראה מי אני באמת (או שיקלוט אותי יוצאת מהאמבטיה עם איזו מסיכת פנים איומה ונוראה, או, שאלוהים ישמור- מה יקרה אם אנחר בלילה)- מה יקרה אז???
ופתאום הכל מקבל צבע אחר. וילדים הם לא רק מפלצות קטנות, אלא משהו חמוד, וזוגות שעוברים ברחוב מעלים בך חיוך, וכשהוא עולה מולך במסנג’ר הלב שלך מחסיר פעימה, ופתאום את כבר לא הבחורה הקשוחה שהיה לה זמן לכל החברים, ולכל הדברים, ואת מסדרת את היום כדי שתוכלי לפגוש גם אותו, ו……


זה מה שאת רוצה להיות בעצם.
שלו.
כי אני, אני כבר שלו.

הזמן שהיה שלי, ורק שלי, הפך להיות הזמן שלנו. לא שסבלתי מזה, שלא תחשבו. נהניתי, ואני עדיין, מכל רגע, אבל כל הלו"ז השתנה.
או יותר גרוע- מאדם שצריך גם את הלבד, שחייב אותו למעשה, פתאום אני מוצאת את עצמי מתעגעגעת. רוצה להיות אתו כל רגע ורגע.

מ"גבר- גבר", הפכתי להיות. אתם יודעים, נו, מאותן נשים שאוהבות לשבת ולחלום בהקיץ על בית קרקע וגדר, וילדים שמשחקים בחצר או לראות קומדיות רומנטיות, ולראות אותו שם, חתיך כמו יו גרנט, סקסי כמו…. (נו, למה שאני אדליף את כל הפנטזיות שלי).
אני, ברבורה, כבר לא לבד. וזה מפחיד עד מוות.
מפחיד, כמה שזה מרגיש בטוח.

עברו מאז אי אלו שנים, ואנחנו עדיין ביחד. ואנחנו עדיין אוהבים, ודביקים, ועדיין הלב קופץ כשאתה מופיע מולי במסנג`ר.

דיואי

12 באוקטובר, 2009

  • גילוי נאות מס. 1: כשהייתי קטנה חלמתי לחיות בספריה. שאת כל חיי אבלה בין הספרים, הולכת יחפה על השטיח המהוה הזה שיש בספריות, מלטפת את המדפים ואת הספרים .
  • גילוי נאות מס. 2: אני אוהבת חיות. כל דבר שיש עליו פרווה (טוב, טרנטולות לא).
  • גילוי נאות מס. 3: החל משנת הלימודים הקרובה אני לומדת ספרנות (ומידענות).

דיואי הוא הספר הקלאסי לחובבי ספרים וחיות.
מעשה בחתלתול ג`ינג`י קטן שמגיע בדרך נס לספריה. טוב, נס במקרה הזה פירושו אדם אלמוני שדחף גור חתולים ג`ינג`י בלילה קר (-10 מעלות) לחריץ החזרת הספרים. כיאה לחתול ספריה הוא נקרא בשם "דיואי", ע"ש שיטת מיון ספרים הנהוגה בספריות (מיון ע"פ נושאים ותתי נושאים).

דיואי, או בשמו המלא: Dewey Readmore Books (דיואי-קראו יותר ספרים).

זה לא ספר מופת. זה לא ספר עם עלילה מדהימה, ואולי זה סוד קסמו

יש בו המון פירוט על חייו של דיואי (לטעמי יותר מדי, אבל מה אני יודעת, אני מעדיפה כלבים), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.

זה ספר על עיר קטנה, על אנשים קטנים, עם טעם של פעם- חקלאים העובדים בשדות תירס, אמהות חד הוריות, אנשים רגילים לגמרי, ועל חתול אחד מפונק לחלוטין.

ספר שמשאיר חיוך על הפנים. לפעמים לא צריך יותר מזה.

גם סיווי וגם עתליה אהבו את את הספר.

יש לדיואי אתר, וגם את הפרק הראשון אפשר לקרוא.

דיואי/ ויקי מיירון

מאנגלית: אליענה אלמוג

הוצאת מטר, 2008

252 ע"מ

איכסה ג`וק!

11 באוקטובר, 2009

התחנה האחרונה שלנו בשייט הייתה דווקא בקנדה, בעיר שנקראת ויקטוריה.
ויקטוריה היא עיר הבירה של קולומביה הבריטית ומקום מושב הממשל. כפי שניתן להבין משמה, העיר מלאה בבתים ויקטוריאנים, כשמרוב הבתים משתלשלות סלסלות פרחים צבעוניים.

מרבית האנשים שירדו מהספינה יחד איתנו הלכו לאטרקציה מס. 1 של ויקטוריה, גני בוצארט (Butchart Gardens), אבל אנחנו העדפנו ללכת למקום קטן ופחות תיירותי- לגן החרקים.

מדובר בחנות קטנה ששני חדרים מתוכם מלאים בכלובי זכוכית ומלאים בחרקים שונים ומשונים, החל מג`וקים רגילים, דרך גמל שלמה ואפילו טרנטולה. מרבית החרקים עוברים מיד ליד בידי המבקרים במקום.

חרק טיפוסי לדוגמה:











הבחור היה מספיק אמיץ (או מטורף) כדי להחזיק את זה:











אני הסכמתי להחזיק רק דבר אחד בלבד, משהו שהזכיר את חיפושיות הזבל בארץ:











כאמור, זה היה ממש מגעיל, התחלחלתי קשות, אבל אני יכולה לבוא רק אלי בטענות, אחרי הכל- אני מצאתי את המקום….

כשיצאנו עברנו דרך חנות המזכרות וקנינו מציצות (סוכריות על מקל ללא ירושלמים), כדי להמשיך ולכרסם:











הבחור שאיתי, כמו רבים מהגברים ומהילדים שהיו במקום, הוקסם מהחוויה. בשביל אנשים שמתעניינים בזואולוגיה או בשביל ילדים המקום די קסום, במחיר לא יקר, 8$ לאדם, ניתן להסתובב בין הכלובים ללא הגבלת זמן, ללטף, לבהות ולדמיין האם הייתם מסוגלים לגדל חיה שכזו בביתכם.

זה האתר של המקום- וזכרו- אסור להאכיל את החיות.

רופאים מהגיהנום

10 באוקטובר, 2009

"מעשי העוולה שאנו רוצים לגנות, להעניש, היו כל כך מחושבים, כל כך ממאירים וכל כך מדהימים, עד שהציוויליזציה אינה מסוגלת לסבול התעלמות מהם, משום שהיא לא תוכל לשרוד אם יבוצעו שנית"
עמ` 242

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

"משפט הרופאים" היה המשפט השני בחשיבותו אחרי משפט ראשי המשטר. במשפט זה נשפטו עשרים ושלושה רופאים על חלקם בניסויים לא אתיים בבני אדם.
בין הניסויים שהתקיימו (ואלו רק חלק מהם) היו:

  • ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
  • ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
  • ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
  • ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
  • ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
  • ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
  • צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
  • עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
  • ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
  • ניסויים בפצצות תבערה.
  • ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.

הדרך היחידה לסיים את הסקירה היא בציטוט נוסף מהספר:
"כמה אכזרים יכולים אנו, בני המין האנושי, להיות בליבנו?"
עמ` 241
מי שמתעניין יכול לצפות בתוכנית בה מתראיינת ויויאן ספיץ ומספרת על משפט הרופאים, כולל תמונות לא קלות לצפייה.
רופאים מהגיהנום/ ויויאן ספיץ
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מעריב, 2008
248 ע"מ