"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….
לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)
היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.
הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".
התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)
ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).
למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.
"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ
.
).
.
