הכחול האבוד

18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ

המעניק

18 בנובמבר, 2009

 

אם הייתם יכולים לחיות בעולם אידיאלי, שבו לא חשים כאב, אין מלחמות או צער, אבל גם לא יודעים מהי אהבה ומהם צבעים, הייתם מוכנים לחיות בו?

ג`ונס חי לו בעולם אוטופי. כל האנשים שהוא מכיר מאושרים בחלקם, אף אחד לא רב או מתווכח. כל בני המשפחה יושבים וממש מדברים אחד עם השני: מספרים את החוויות שלהם מהיום, משתפים ברגשות ובחלומות שחלמו.

זה עולם מאוד הרמוני- לכל משפחה יש בני ילדים: בן ובת. לכל אדם נועד תפקיד אותו עליו למלא כל חייו, תפקריד שניתן לו בטקס בהיותו בן 12. כל אדם רשאי לבקש להתחתן, ויותאם לו בן/בת הזוג המאזנים אותם.
אבל אם כל כך טוב, למה לג`ונס כל כך רע?

 

ג`ונס הוא לא "סתם" אדם, הוא נבחר לתפקיד החשוב ביותר. הוא אמור להיות "המעניק"- האדם שנושא את כל זכרונות האנושות. פתאום הוא מגלה שהעולם הוא לא כל כך אידיאלי. יש צער, כאב, סבל.

הספר מיועד בעיקר לבני נוער, וגם לאנשים כמותי שלא ממש מתחברים לספרות עתידנית. הוא לא מדע בדיוני, אלא מדבר על עולם דמיוני לכאורה, אבל אם חושבים על זה- לא ממש….
הדבר היחיד שבעייתי מבחינתי בספר הוא הסוף הפתוח שלו, שנובע מן הסתם מהיותו חלק מטרילוגיה (ואם תרצו לקרוא על הספר הבא בטרילוגיה- מהרו לפוסט הבא).

לויס לאורי נולדה בשנת 1937 בהוואי. היא מתארת עצמה כילדה מופנת ומתבודדת שברחה רבות לקריאה. את ספריה היא החלה לכתוב רק כשהייתה כבר אם לארבעה ילדים.
היא סיפרה שהחלה `לגלגל` הרעיון לספר בעקבות ויכוח ששמעה בין שני גרמנים, בשאלה האם אכן צריך לחזור ולספר שוב ושוב על השואה, או שהגיע הזמן להתמקד בהווה ולא בעבר.

על אף היותו הוא שנוי במחלוקת בארה"ב (במדינות רבות הוא חלק מהספרות המומלצת בבתי ספר, בחלק מהמדינות נאסר להחזיק אותו בספריות בית הספר), הוא זכה בפרס (Newbery Medal) לספרי ילדים ונמכר בלמעלה מ5.3 מליון עותקים.

יש לסופרת אתר חביב למדי, ואם תכנסו לאתר "כנפיים" ותקלידו את שם הספר, תוכלו לקרוא את הפרק הראשון (לצערי לא ניתן לתת לינק ישיר).
גם נורית התרשמה מהספר.

המעניק/לויס לאורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי- ינוביץ
הוצאת כתר, 1998
151 ע"מ

הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

15 בנובמבר, 2009

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

החיים בורוד

14 בנובמבר, 2009

אם אהבתם את עודף החיוכים הסכריניים בדיסנילנד, אם אתם חובבי קיטש ומתקתקות, אם תמיד חלמתם להירדם על ענן של צמר גפן מתוק- זו בדיוק הרשומה בשבילכם.


בלב לבו של כביש מס. 1, בעיירה הנקראת סאן לואיס אוביספו נמצא מלון לא קטן ומפנק.
מלון מדונה אין הוקם בשנת 1958 כמלון משפחתי קטן (בן 40 חדרים) על ידי אלכס ופיליס מדונה. בני המשפחה מנהלים גם כיום את המלון, המשתרע היום על פני שטח של 2200 אקר (כ8.8 קמ"ר) וכולל 110 חדרים- כל חדר מעוצב בצורה שונה לחלוטין, בין אם מערה, ג`ונגל, מכוניות, ספורט, מפל או כל רעיון אחר.
אנחנו בחרנו במערה, ולא התאכזבנו:

חדר השירותים:


בהתאם לחזונו של המקום- להיות מקום מפלט לאוהבים, לפנק אותם עד מוות ולא פחות מכך לגרום להם להיות מאושרים עד אין קץ- הצבע השולט במלון הוא ורוד. אפילו מסעדת הסטייקים צבועה בורוד!

אמנם לא אכלנו במסעדת הסטייקים (יש גבול כמה אנחנו מוכנים לשלם על סטייק), אבל ישבנו בבית הקפה של בית המלון, מקום מהודר לא פחות שמספק לכל דורש (ומשלם) חתיכת עוגה שבהחלט יכולה להשביע את התאבון ליממה:

ומאחר שבסופו של דבר מדובר כאן בבלוג של ספרים, אי אפשר (ותודה לנסיך ולוויקיפדיה) שלא להתייחס לתיאור המלון בספרו של אומברטו אקו  "מסעות בעל מציאות" (1991): "המילים העלובות שמהוות את הדיבור האנושי הטבעי , לא מספיקות כדי לתאר את המדונה אין… בואו נגיד שאלברט שפר, בזמן עלעול בספר על גאודי, צרך מנה נדיבה של LSD והתחיל לבנות מקדש לזכר ליזה מינלי"

מלון שלקחנו ללילה אחד, כסוכריה מתוקה במיוחד בירח הדבש. מומלץ.

התנ"ך של הספרניות

10 בנובמבר, 2009

"הפועל לקרוא אינו סובל את צורת הציווי. שותפים לו בזה כמה פעלים: הפועל `לאהוב`…. הפועל `לחלום`" (עמ` 9).

מעטים הספרים שקראתי שמדברים בצורה כל כך ישירה ואוהבת על נושא כל כך חשוב, כל כך מהותי וכל כך טריוויאלי: הקריאה.
מעטים הספרים שנגעו בנימי נפשי כל כך עמוק, שהשאירו אותי עם חיוך כל כך עדין ואוהב.


דניאל פרנק היה מורה בתיכון ועסק לא מעט בנסיונות "לשכנע" בני נוער לקרוא. מה אומר ומה אגיד, המונח "מורה לחיים" מדבר על אדם כמוהו.


בספרו הוא עוסק רבות בשאלה למה קוראים? איך קוראים? איך מעודדים קריאה?

הדבר העיקרי עליו הוא ממליץ היא להקריא. אין כמו להקריא ספור, הוא אומר, ולא משנה בן כמה אתה. הורים מקריאים לילד כשהוא קטן, ואז מפסיקים.
אחר כך יש ציפיה שהילד לא רק יקרא ספרים, אלא גם יסביר אותם, ינתח אותם, יכתוב עליהם "בוקריפורט", ואז עוד מתפלאים למה הם לא אוהבים לקרוא.

"צריך להבין שספרים לא נכתבו כדי שבני, בתי, כל בני הנוער יפרשו אותם, אלא כדי שיקראו אותם בחפץ לב" (עמ` 133).


יש לא מעט קטעים בספר בהם ממש אפשר לדמיין את דמותו של המחבר, שעבד כמורה בתיכון בצרפת, עומד ומקריא לתלמידיו הסוררים ספרים שלמים (אני חייבת להתוודות שרק בגלל תיאורו כיצד הקריא את פתיחת "הבושם" אקרא את הספר).


הספר מחולק למספר חלקים:

החלק הראשון: "הולדת האלכימאי"- השלב בו הילד נכנס לעולמם הקסום של הספרים ולומד לקרוא.
החלק השני: "צריך לקרוא"- איך ולמה אנחנו מכריחים את הילדים לקרוא, ולמה זה לא הולך לנו.

החלק השלישי: "קריאה במתנה"- הדברים אותם אנחנו מקבלים מהספרים.

החלק הרביעי והאחרון: "מה, מתי ואיך יקראו"- איך להפוך הדברים מהתאוריה למעשה (אני עובדת לפי התאוריה הזו, ובינתיים היא עובדת נפלא!)


ולמה התנ"ך של הספרניות?

  • כי זה ספר הלל לקריאה,לקוראים, לספרים.
  • כי הוא מתייחס (בשלילה גמורה) לדוֹגמה השלטת לפיה"צריך לקרוא: זה מה שהצעירים שומעים. זאת הדרישה העקרונית" (עמ` 93).
  • כי הוא מתאר את חווית הקריאה : "לפעמים הצניעות מצווה עלינו שתיקה. לא הצניעות המהוללת של הפרשנים המקצועיים, אלא הכרה אינטימית, אישית, כמעט כואבת שהספר הזה, שהסופר הזה, כמו שאומרים, `שינה את חיי`" (עמ` 83).
  • כי הוא מתאר את ההתעללות שלנו בספרים, התעללות איומה ונוראה: "אוזני חמור, למשל, אוזני חמור מקופלות בזוויות העמוד (הוי! כמה מכאיב בכל פעם מראה הדף המקורנן)" (עמ` 137)
  • כי הוא העניק לנו את עשר הדברות לקריאה, או יותר נכון"מגילת זכויות הקורא".

מגילת זכויות הקורא:
1. הזכות לא לקרוא.
2. הזכות לדלג על עמודים.
3. הזכות לא לקרוא ספר עד הסוף.
4. הזכות לקריאה חוזרת.
5. הזכות לקרוא כל דבר.
6. הזכות לשקיעה גמורה בטקסט.
7. הזכות לקרוא בכל מקום.
8. הזכות לדפדף.
9. הזכות לקרוא בקול רם.
10. זכות השתיקה.

ספר חובה לאוהבי הספר, לאלה שרוצים להבין מה לעזאזל יש בספרים האלה, שאנשים כל כך אוהבים, ולכאלה שרוצים לחמם את הלב.

באתר ההוצאה אפשר לקרוא את הכריכה האחורית.

כמו רומן/דניאל פנק
מצרפתית: חגית בת עדה
הוצאת שוקן, 1997
174 עמ`

נקודת שבירה

8 בנובמבר, 2009

אם פעם החשש הגדול של העולם (או לפחות של הוליווד) היה מרובוטים שקמים על יוצריהם, היום אנחנו הרבה יותר מציאותיים. היום אנחנו כבר יודעים מהי נקודת התורפה הגדולה שלנו.


דמיינו לעצמכם עולם שבו מרבית השירותים מושתתים על איטנרנט ומחשבים.
אה. נכון. אין צורך לדמיין. אנחנו כבר חיים בעולם שכזה.

עכשיו דמיינו לעצמכם שבבת אחת נהרסת מרבית התשתית הטכנולוגית. דמיינו לעצמכם ששטחים שלמים מנותקים ממחשב, מאינטרנט, מלוויינים. בעצם, גם זה כבר קרה.
אפשר להזכר, לדוגמה, בפגיעה שספגו חלק מחברות התקשורת בארה"ב בעקבות אסון התאומים, פגיעה שגרמה לאלפי אנשים להיות מנותקים מטלפונים לזמן ארוך (חברה שלי, שגרה בוושינגטון DC, נותקה מהטלפון לחודשיים). ולא צריך ללכת רחוק. מצרים נותקה כבר, גם בירושלים היו בעיות, בברזיל האקרים הפילו את רשת החשמל . אפילו ברוס ויליס ב"מת לחיות 4" כבר עסק באיום שמגיע מהאינטרנט.


הספר "נקודת שבירה" דן בחזון הלא-מאוד-עתידני הזה. בבת אחת נפגע חלק לא מבוטל מתשתית האינטרנט (כבלים/סיבים אופטיים תת קרקעיים ותת מימיים). הדבר גורם לפגיעה בכלכלה (בנקים, בתי עסק), בפוליטיקה, בחי היומיום של האנשים הפשוטים. לוויינים נעלמים להם בחלל, כלבי רובוט תוקפים את בעליהם- ובקיצור מתחולל תוהו ובוהו.

עכשיו השעון מתקתק- צריך למצוא את האחראים לפני שהכל יקרוס סופית. האם אלו הסינים? המאפיה? החיזבאללה?

הספר מעניין, אבל יש לו שתי מגרעות.
סגנון הכתיבה היבש משהו של הסופר, גורם לכך שהעלילה, שאמורה להיות מותחת, הופכת להיות, איך לומר, פחות מותחת (ודפדפתי בספר באנגלית. האשמה היא ממש לא בתרגום). אבל מילא.

הבעיה העיקרית שלי היא האג`נדה הפוליטית הנושבת מהספר. כל מילה שאומר לגבי האג`נדה עלול להוות ספויילר, אז לא אנתח למה לדעתי X וY זה ככה וככה, די שאומר שהספר במהותו אמריקאי, ולכן פענוח התעלומה, נראה לי, מתאים יותר לקהל האמריקאי.


ריצ`ארד קלארק כיהן בתפקידי בטחון ומודיעין במשך כשלושים שנה בבית הלבן. הוא כתב ספר נוסף שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות", "שער העקרב".


לסיכום, ספר לחובבי טכנולוגיות, פרנואידים וחובבי הז`אנר.

מצד שני, כולנו צריכים לזכור ש"את הכפר הגלובלי קושרים יחד חוטים מעטים מאוד ושבריריים מאוד. חתוך אותם והציפוי הדק של הציביליזציה נעלם" (עמ` 32).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.


נקודת שבירה/ ריצ`ארד קלארק
מאנגלית: מיקי גורן
הוצאת משכל, ידיעות אחרונות, 2009
294 ע"מ

הקול של תלמה

4 בנובמבר, 2009

"קוראים לי תלמה ואני גוף מת ומדמם או לפעמים חרק או סלע בתוך מנהרה. כשאני ענף, העיניים שלי מתהפכות ואני יכולה לראות את הפנים של הראש שלי שהוא אדום ומלא דם. התחביבים שלי הם להיות פוני שטלנדי ולבוא לבית הספר" (עמ` 39).
לתלמה יש לא מעט חברות: יש "הרואין", הבוגרת והאמיצה. יש ג`אנאווי, התינוקת שפוחדת מכל דבר. וג`ינג`ר, שהיא ממש ממש דומה לתלמה, וטדי ובלונדי הבובה הבלונדינית. החברות האלו מלוות את תלמה לאורך כל הספר, לאורך כל חייה. אלו הן החברות האמיתיות אך המדומיינות שלה.
כשאחיה מביא חברים אמיתיים הביתה, אביה הגזען/מוזר/פרנואיד/כל התשובות נכונות עושה בושות. אמא שלה עסוקה בעצמה ואבא שלה מוכן להתייחס אליה רק אם ישחקו ב"בוס ומזכירה".

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

ילדי המלך/קלייר מסוד

2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.


בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)


אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

שיתאבדו

31 באוקטובר, 2009

הפוסט הזה נכתב די במקביל למה שאינה כתבה. רק שאני התלבטתי אם לפרסם, והיא פרסמה. אז התעצבנתי.

בחודשים האחרונים התאבדו לא מעט אסירים ו/או עצירים בבתי הסוהר.
כמעט מיד באה בעקבות ההתאבדות מקהלת מקוננים שקוננה על מר גורלו של אותו אדם שהיה לא שפוי/מדוכא/חף מפשע, ו"בטעות" הגיע לתא המעצר.

ואני, אני אומרת "שיתאבדו". ולא, בניגוד לאינה אני לא חושבת  שצריך לתת להם "למות בכבוד", מצידי שימותו כמו שהם, מתחבאים בחדרי שירותים, כורכים סביב צווארם חבל תליה/כבל של קומקום/קופצים מגדר נמוכה יחסית. אני גם לא חושבת שכאן מדובר על "מוות מתוך סבל נפשי". לטעמי מדובר כאן באנשים נרקסיסטים לחלוטין שעשו מה שרצו, ולא ממש התחשק להם לשלם את המחיר, אז תמיד כדאי "לצאת מהמשחק" לפני הזמן, כך רק ירחמו עליהם, ע"ע טופז.

אין לי שום רחמים כלפיהם. הם פושעים מתועבים. נכון שאסור להגיד את זה, זה כל כך לא פוליטקלי קורקט. הם לא הורשעו בדין. אולי טופז בכלל לא שלח אנשים להרביץ? אולי גולדינג לא אשם בכלל, אלא הכדורים שבלע, בכלל כי הוא רצה להתאבד? אולי הבעל בכלל לא רצח את אשתו, והמשטרה סתם התעללה בו? אולי הם סתם חפים מפשע שנשברו והתאבדו.

אני אישית חושבת שמי שרוצה להתאבד, זכותו. "זו לא חובה לחיות", שר בזמנו אביב גפן, ואני עד היום מוכנה להלחם כדי שכל אחד יוכל למות כרצונו.
הייתי שמחה אם האנשים הללו היו מתאבדים לפני שהם פוגעים באחרים, אבל כנראה שלא תמיד אלוהים מקשיב למה שיש לי לומר.

כמו אינה, גם אני חושבת שבסך הכל, במובן הכלכלי, הם עושים טובה לכולם כשהם מתאבדים. למה שאכלכל אותם בתא שלהם? אממן להם שידורי כבלים/לימודים/אוכל והכל בשם השיקום והענישה כביכול.
בתי כלא נועדו להעניש. לא אמורים ללקק שם דבש. אבל בתי כלא נועדו גם למען החברה שבחוץ- אותם אנשים שעדיין, תמימים שכמותם, מאמינים בחוקים ובמשטרה. ודווקא בגלל האמון הזה בכבוד האדם, בתי הסוהר לא אמורים לא יכולים ומבחינתי לגמרי לא צריכים למנוע מאסיר להתאבד.

"רצונו של אדם כבודו", אומרים, ואני מוסיפה "ויפה שעה אחת קודם".

יש לציין כי כל האמור לעיל אינו מדבר על התאבדות הנובעת ממצבי דחק/מחלות נפש/מחלות, הגם שלטעמי- זכותו של אדם לחיות ולמות.

The Hour I First Believed

30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.