כשניצה הייתה קטנה, היא הייתה ילדה של אף אחד, ושל כולם.
כולם נגעו בה. אבא שלה. ואח שלה. וסבא שלה. והמוכר במכולת. אפילו החברה מהפנימיה החרדית אליה ברחה. כולם נגעו בה, והיא לא הייתה של אף אחד.
ניצה סקולניק, מחברת הספר, גדלה בשכונת מצוקה בלוד.
כמו כל ילדה שעוברת התעללות קשה, גם היא בלבלה מגיל צעיר בין אהבה להתעללות: "רציתי שיכסה לי את הרגליים כמו שהוא עושה כל לילה. אחרי שהוא משפשף את הפיפי שלו, הוא מרים את הרגליים שלי ועוטף אותן עם השמיכה ואז אני מרגישה שהוא אוהב אותי" (עמ' 159).
כמו כל ילדה שעוברת התעללות, גם ניצה הייתה לבד בעולם.
גם הדמות החיובית היחידה בחייה, סבתא שלה, מפנה לה עורף כשמגלים שהיא בהריון. ניצה, אז ילדה צעירה, אפילו לא יודעת מי הכניס אותה להריון, ואת הקשר בין מה שמעוללים לה לבין ההריון לוקח לה זמן להבין. בסצינה פלסטית למדי, ומזעזעת מאוד, מתוארת ההפלה שבצעו בה בעזרת מסרגה (עמ' 136).
ואז מצאה ניצה הקטנה את הפתרון. היא ברחה.
תחילה לספרים, שחיכו לה בספריה הציבורית החרדית. אחר כך לדת בכלל. אחת הסיבות לאמונה, לפחות בגיל צעיר, הייתה ש"אם הוא למעלה ואי אפשר לראות אותו, זה סימן שהוא לא יכול לגעת בי או להכאיב לי, אבל אני יכולה לדבר איתו" (עמ' 121). ובמידה רבה, כך היא ניצלה.
היא עברה לפנימיה, והרצון העז שלה הוא שאפשר לה לראשונה בחייה לצאת בגלוי כנגד אחיה המתעלל, על מנת שלא יוציאו אותה מהפנימיה.
היא התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. חייה לא היו קלים. היא ילדה תשעה ילדים (הבכורה נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה). היא סבלה מנחת זרועו של בעלה, עד שיום אחד קמה ואמרה מספיק.
לספר "שלום לך מסה הקטנה" לקח לי לא מעט זמן להגיע.
קראתי את כל הראיונות שיצאו איתה, צפיתי בה בטלוויזיה, התרגשתי מאוד, אבל נוצר לי קצת אנטי מול כל הבאזז התקשורתי.
אבל יש ספרים שאני חייבת לקרוא, ואת הספר הזה ידעתי שאקרא.
זהו מסעה של אשה אחת (ניצה) אל הילדה שבה (מסה). שנים היא שנאה את השם הזה, שהזכיר לה את מה שרצתה לשכוח, עד שהבינה שהדרך היחידה לחיות באמת היא להשלים עם העבר ולא לברוח ממנו.
דרכה של ניצה לחיבור עם הילדה עברה בהודו.
לבד בהודו, כשבינה לבין משפחתה מפרידים אוקיינוסים, יכלה ניצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמה, להכיר צדדים נוספים בה, ובעיקר- ללמוד לבטוח בתחושותיה ולאהוב את עצמה.
זה לא שרק בהודו היא נזכרה בעברה, כמו שמישהי ששמעה שאני קוראת את הספר אמרה, זה שרק בהודו היא למדה שאפשר לחיות איתו. שהעבר הוא עבר.
בימים אלה, בהם כותרות העתונים זועקות אלינו מדי יום זוועה חדשה, אי אפשר שלא לקרוא את ספורה של ניצה ולתהות איפה היו כולם, איך לא הבינו את המצוקה.
כילדה, מתואר בספר כיצד היו מענישים אותה בבית הספר על גניבות. היא הייתה מוזנחת, מלוכלכת ופצועה. איש לא ידע. איש לא ראה.
איש, מלבד אמהּ, "כשאמא עברה במסדרון וראתה את אחי אונס אותי, הבנתי שאני חסרת משמעות בעיניה. הייתי אז בת חמש".
זה ספר לא פשוט לקריאה, בעיקר בגלל התיאורים הפלסטיים הרבים בו.
זה ספר שחובה לקרוא, כי חשוב לדעת. חשוב לדעת שדברים קורים, חשוב לדעת על הדרך בה משפיעה התעללות על האדם.
זה ספר שגם מאפשר הצצה מעניינת להודו (פתאום גם לי בא לעשות טיול מודעות בהודו…).:lol ).
ואי אפשר בלי לומר מילה על הכריכה: כריכה מיוחדת במינה, עיניים שלא מאפשרות להתעלם ולהתחמק.
(שעשע אותי גם לגלות שהספר printed in china).
הראיון של ניצה סקולניק בתוכניתו של אברי גלעד
לסיכום,
(בגלל הכנות, בגלל האומץ, בגלל שמגיע).
מסה הקטנה/ ניצה סקולניק
הוצאת קווים, 2009
309 ע"מ
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).
