מבט מגן עדן

30 במרץ, 2010

רק אלוהים יודע מה עובר בראשם של מתרגמים כאשר הם מחליטים לשנות שם של ספר או סרט.
אין לי מושג איך הגיעו, במקרה של העיבוד המצמרר לספר "העצמות המקסימות" לשם מתקתק וקיטשי דוגמת "מבט מגן עדן".

למי שלא קרא את הסקירה שלי על הספר (ורצוי יותר את הספר עצמו), זהו סיפורה של סוזי סלמון (כמו הדג), שנרצחת בגיל 14. הרצח מתבצע בתחילת הספור/הסרט, וכל העלילה בהמשך מסופר מעיניה של סוזי (ולפיכך "מבט מגן עדן").

ועל מה אני זועמת כל כך?
זה סרט לא קל, מטלטל לעיתים, על טרגדיה שמתרחשת פתאום באמצע החיים, ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
משפחה שלמה מתרסקת. סוזי נרצחת. איש אינו יודע מי הרוצח. אפילו את גופתה לא מצאו. האב אינו מסוגל להמשיך הלאה, האם הולכת ושוקעת בעולמה שלה, ואיש אינו מתייחס לשני הילדים שנותרו בחיים. מזל שיש סבתא (תפקיד מקסים של סוזן סרנדון) שיכולה לבוא ולעזור.

סרט שרבים מאתנו, ברמות אלו ואחרות, יוכלו להזדהות עמו.
את הסרט ביים פיטר ג'קסון (במאי טרילוגיית "שר הטבעות")

בבקשה אל תתייחסו לשם הקיטשי, הסרט אינו כזה.
עיבוד מצויין לספר טוב.
סרט כבד, מדיר שינה ומצויין.

כאן אפשר לצפות בטריילר בעברית.
וזה האתר המצויין של הסרט.

כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול

30 במרץ, 2010


פוסט זה יובא בלשון נקבה, מטעמים מובנים.

בחיינו אנו נתקלות לא מעט בשאלות ובנושאים ש, איך לומר, לא תמיד נוח לנו לשאול שאלות או להפגין בוּרות.
לפעמים אנחנו הולכות לרופא, וגם אותו לא תמיד נשאל, כי לא תמיד הוא נחמד, כי אנחנו לא רוצות להטריד, כי 'העיקר לגמור עם זה'.
הספר "גניקולוגיה בגובה העיניים" נועד למלא את הפער הזה בדיוק.

הספר בנוי ממספר חלקים, ומתייחס לתקופות שונות אצל האישה, החל מגיל ההתבגרות, דרך שלבי הפוריות השונים, ועד לגיל המעבר.
ישנו פירוט רב לגבי מחלות שונות (החל ממחלות צוואר הרחם, אירוגניקולוגיה, מחלות שד וסרטן) ולגבי גנטיקה וייעוץ גנטי.

כאחת שמהססת מאוד לשאול שאלות, מצאתי בספר לא מעט דברים שלא ידעתי.
יש גם מילון מונחים שעוזר לשימוש, ותמונות מפורטות של איברי המין, הרחם והשד.

מה שחסר בספר, לטעמי, הוא מפתח. לאדם שמציץ בספר ורוצה לבדוק, במהירות, משהו ספציפי, הספר פחות ידידותי (אם כי בכל שער מפורט תוכן עניינים), וחבל.

פרופסור עמירם ברעם הוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מומחה בתחום הסרטן של מערכת המין הנשית- גינקואונקולוגיה. מנהל היחידה למחלות סרטניות של צוואר הרחם במרכז הרפואי איכילוב.

לסיכום, לא מדובר בספר שמחליף את הרופא, אלא ספר שעוזר לאלו שאינם יודעים לשאול, וככזה הוא מומלץ.

(כי בזכותו אני מרגישה קצת פחות טיפשה אצל הרופא).

גניקולוגיה בגובה העיניים/ פרופ' עמירם ברעם
הוצאה עצמית, 2009
272 ע"מ

אדם בתוך עצמו הוא גר

28 במרץ, 2010

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ

דע את האחר (אל-יפו)

26 במרץ, 2010

איימן מאוד דומה לנו.
כמו רבים בני גילו, גם הוא בורח רחוק רחוק כדי ללמוד באוניברסיטה ולהתרחק קצת מהמשפחתיות הלוחצת.
כמו רבים, גם הוא מגלה לפתע פתאום את הדברים הפחות זוהרים במשפחה ובחברה שלו.
כמו רבים אחרים הוא זועם על כניסה של גורמים שונים (חרדים/יהודים/ערבים- מחקו את המיותר) לשכונה שלו.
כמו רבים אחרים הוא מתעניין במה שקורה במדינה, והוא בטוח שהוא צודק. כי אין אופציה אחרת.
בניגוד לרבים מאיתנו, ואני מעזה לומר- בניגוד לכל קוראי הבלוג הזה, איימן הוא ערבי.

האמת? לספר הזה היו את כל הנתונים כדי שלא אוהב אותו: מדובר בסיפורים קצרים, הוא מדבר על ערביי יפו, ואני חושדת שהוא היה מתבשל עוד קצת בחדר העריכה אלמלא יצא הסרט עג'מי.

אני גם חייבת להודות שחשבתי לקרוא סיפור אחד או שניים ולעזוב את הספר, אבל משהו בו תפס אותי.
זו לא רק העמדה של מישהו שהוא חצי בפנים- חצי בחוץ, אחד שנוגע בישראליות אבל לא באמת חלק ממנה, אלא זו גם הצצה לחברה סגורה, שאיני מכירה.
אחד הדברים החזקים, והעצובים, היה החשיפה למעמדה הנמוך של האישה. יתכן ומדובר בהכללה, אבל לא יכולתי שלא לכאוב את כאבה של סמאהר, אחותו של המחבר, שחלמה ללמוד באוניברסיטה, אבל בסופו של דבר נשארה מאחור (רק אחיה נשלח בברכת המשפחה), ובסופו של דבר נכנעה ללחץ המשפחתי והתחתנה.
ואת ספורה של שריהאן, שהקשר בינה לבין המחבר צריך להשמר בסוד, ולבסוף היא מתחתנת עם אחר.

פחות התלהבתי מהספורים על חייו של המחבר, והמוטיב הפוליטי לא נעלם מעיניי, אבל אני מניחה שזה לגיטימי…

לסיכום, ספר שמאפשר הצצה לעולם אחר במקצת, ולכן הוא מומלץ.
(כי זה מעניין. כי זה גרם לי קצת לכאב לב. כי זו יצירה ראשונה וצריך לתת צ'אנס, אבל כי יש כמה מקומות שממש הרגשתי כמה 'דחפו בכח' פנימה פוליטיקה).

אל יפו/ איימן סיכסק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
142 ע"מ

קרוב מדי הביתה

22 במרץ, 2010

בפרבר שקט ורגוע, בעיר שקטה, נרצחת לילה אחד משפחה שלמה. אבא. אמא. ילד.
משפחה שקטה. אין שום דבר שיכול לעורר איזושהי מחשבה שאי פעם דבר כזה יקרה. השכנים לא שמעו שום דבר.
נשמע מוכר?
רק שהפעם לא מדובר במשפחת אושרנקו, אלא במשפחת לנגלי.

משפחת לנגלי חיה חיים שלווים בעיר שלווה העונה לשם האופטימי (והאירוני גם יחד) פרוֹמיס פולז.
אבל גיבורי הספר אינם משפחת לנגלי, שהרי הם נרצחים די בהתחלה, אלא בדומה לחיים עצמם, עדי הראיה והאנשים שנשארו מאחור.

דרק קאטר, בן ה-17, היה חברו הטוב ביותר של אדם לנגלי, הקורבן הצעיר ביותר בטבח.
דקר הוא גם החשוב המיידי והעיקרי ברצח, וכך צריכים הוריו להתמודד בתחילה "רק" עם הפחד מהפשע הנורא שהתבצע לא רחוק מהם, ולאחר מכן גם עם האשמה שדבקה בדרק.

חיכיתי לספר הזה לא מעט, במיוחד לאחר שקראתי את ספרו הקודם של ברקלי, "בלי לומר שלום".
לצערי, בסופו של הספר נזכרתי למה התעצבנתי על ספרו הקודם- הסוף מתפספס.

ברקלי נוהג ליצור הררי קונספירציות, דבר שאותי לפחות מעייף למדי, וקצת מוריד מערך העלילה, כך שגם צדק שיכולתי להזדהות איתו, הופך להיות טרחני במקצת, וחבל.
מצד שני, היו לא מעט קטעים שהתחברתי אליהם, דוגמת "שקענו בהתעלסות אילמת שנולדה לא מתוך תשוקת בשרים כלשהי, אלא בשל הצורך להרגיע את עצמנו ולומר שאנחנו עדיין חיים, שיש לנו זה את זה, ושאנחנו יכולים לתקשר בצורה האינטימית ביותר ומודעים לכך שבכל רגע נתון, בלי כל אזהרה, הכל יכול להסתיים" (עמ' 64).
והכי חשוב- לזכור שזה קורה גם בארץ, וההתמודדות עם השכול ועם הרשע שנמצא מעבר לפינה, היא משהו שלצערי אנחנו מכירים.

לסיכום, ספר מתח חביב. לא מעבר.
(כי לא רציתי אופרת סבון, אלא ספר מתח)

קרוב מדי הביתה/לינווד ברקלי
To close to home/Linwood Barclay
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2009
368 ע"מ

19 דקות- המלצה חמה

20 במרץ, 2010

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ

על שנה ומספריה

19 במרץ, 2010

עברה שנה, מי היה מאמין 🙂 .

לפני שנה וכמה ימים פתחתי את הבלוג. הנסיך היה היוזם והוגה הרעיון.
המטרה הייתה לא לשכוח את כל הספרים שקראתי.
ואולי לשחזר קצת את ימי התום שלי, שבהם כתבתי יומנים (וזנחתי אחרי שלושה עמודים, כי לא הייתה לי סבלנות לכתוב).
והנה הגענו הלום.

אז מה היה לנו השנה?

סקרתי 100 ספרים.
64  מהם פרוזה. רובם ספרות מתורגמת. מיעוטם ספרות מקור ומתח.
14 מהם היו ספרי עיון.
במסגרת הלימודים שלי נחשפתי לספרות ילדים. 14 ספרים היו ספרי ילדים ונוער.
6 ספרים היו באנגלית.

קראתי בעיקר ספרי זמורה ביתן מודן (24) והוצאת ידיעות אחרונות (12). כל שאר התפלגו באופן די זהה.

חשבתי לא מעט, גם על דברים אישיים וגם על אקטואליה. וגם טיילתי קצת.

היו לבלוג שלי מעל 22,000 כניסות.
הפוסטים הנצפים ביותר היו:
1. על עינב רוגל שנרצחה בידי גלעד שמן (ועל ספר שנכתב על הפרשה-"יפה לך כשאת צוחקת").
2.  הספר אות מאבשלום. אחד הספרים שנשארו כזכרון מתוק השנה.
3. "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא"- על האמהות הרוצחות.
4. על "דנידין".
5. "היא איננה"- על מורתי האהובה לספרות, דליה בן פורת, שנפטרה מסרטן.

ומה יהיה הלאה?
הבלוג, כמו שאתם מבינים, עבר כתובת. אנחנו עדיין בשלב מחלות הילדות, מקווים (כלומר אני והנסיך) לרפא את כל התחלואים במהלך חופשת פסח.

ועכשיו לסקר הגדול:
היו אנשים שפנו וביקשו שהברבורים, אותו מדד אהבת הספר, יהיו מוסתרים. אמרו שזה ספויילר. אז מה אתם אומרים? האם להסתיר את הדירוג, כך שרק מי שירצה יראה אותו? או להשאיר אותו חשוף?
אשמח לקבל תגובות.

ובעיקר- תודה לכם, שאתם קוראים. ומגיבים. כיף לי שאתם כאן.

זה שמחכה

13 במרץ, 2010

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ

ילדה של אף אחד

10 במרץ, 2010

כשניצה הייתה קטנה, היא הייתה ילדה של אף אחד, ושל כולם.
כולם נגעו בה. אבא שלה. ואח שלה. וסבא שלה. והמוכר במכולת. אפילו החברה מהפנימיה החרדית אליה ברחה. כולם נגעו בה, והיא לא הייתה של אף אחד.

ניצה סקולניק, מחברת הספר, גדלה בשכונת מצוקה בלוד.
כמו כל ילדה שעוברת התעללות קשה, גם היא בלבלה מגיל צעיר בין אהבה להתעללות: "רציתי שיכסה לי את הרגליים כמו שהוא עושה כל לילה. אחרי שהוא משפשף את הפיפי שלו, הוא מרים את הרגליים שלי ועוטף אותן עם השמיכה ואז אני מרגישה שהוא אוהב אותי" (עמ' 159).
כמו כל ילדה שעוברת התעללות, גם ניצה הייתה לבד בעולם.

גם הדמות החיובית היחידה בחייה, סבתא שלה, מפנה לה עורף כשמגלים שהיא בהריון. ניצה, אז ילדה צעירה, אפילו לא יודעת מי הכניס אותה להריון, ואת הקשר בין מה שמעוללים לה לבין ההריון לוקח לה זמן להבין. בסצינה פלסטית למדי, ומזעזעת מאוד, מתוארת ההפלה שבצעו בה בעזרת מסרגה (עמ' 136).

ואז מצאה ניצה הקטנה את הפתרון. היא ברחה.
תחילה לספרים, שחיכו לה בספריה הציבורית החרדית. אחר כך לדת בכלל. אחת הסיבות לאמונה, לפחות בגיל צעיר, הייתה ש"אם הוא למעלה ואי אפשר לראות אותו, זה סימן שהוא לא יכול לגעת בי או להכאיב לי, אבל אני יכולה לדבר איתו" (עמ' 121). ובמידה רבה, כך היא ניצלה.

היא עברה לפנימיה, והרצון העז שלה הוא שאפשר לה לראשונה בחייה לצאת בגלוי כנגד אחיה המתעלל, על מנת שלא יוציאו אותה מהפנימיה.

היא התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. חייה לא היו קלים. היא ילדה תשעה ילדים (הבכורה נפטרה ימים ספורים לאחר הלידה). היא סבלה מנחת זרועו של בעלה, עד שיום אחד קמה ואמרה מספיק.

לספר "שלום לך מסה הקטנה" לקח לי לא מעט זמן להגיע.
קראתי את כל הראיונות שיצאו איתה, צפיתי בה בטלוויזיה, התרגשתי מאוד, אבל נוצר לי קצת אנטי מול כל הבאזז התקשורתי.
אבל יש ספרים שאני חייבת לקרוא, ואת הספר הזה ידעתי שאקרא.

זהו מסעה של אשה אחת (ניצה) אל הילדה שבה (מסה). שנים היא שנאה את השם הזה, שהזכיר לה את מה שרצתה לשכוח, עד שהבינה שהדרך היחידה לחיות באמת היא להשלים עם העבר ולא לברוח ממנו.

דרכה של ניצה לחיבור עם הילדה עברה בהודו.
לבד בהודו, כשבינה לבין משפחתה מפרידים אוקיינוסים, יכלה ניצה ללמוד לחיות בשלום עם עצמה, להכיר צדדים נוספים בה, ובעיקר- ללמוד לבטוח בתחושותיה ולאהוב את עצמה.
זה לא שרק בהודו היא נזכרה בעברה, כמו שמישהי ששמעה שאני קוראת את הספר אמרה, זה שרק בהודו היא למדה שאפשר לחיות איתו. שהעבר הוא עבר.

בימים אלה, בהם כותרות העתונים זועקות אלינו מדי יום זוועה חדשה, אי אפשר שלא לקרוא את ספורה של ניצה ולתהות איפה היו כולם, איך לא הבינו את המצוקה.
כילדה, מתואר בספר כיצד היו מענישים אותה בבית הספר על גניבות. היא הייתה מוזנחת, מלוכלכת ופצועה. איש לא ידע. איש לא ראה.
איש, מלבד אמהּ, "כשאמא עברה במסדרון וראתה את אחי אונס אותי, הבנתי שאני חסרת משמעות בעיניה. הייתי אז בת חמש".

זה ספר לא פשוט לקריאה, בעיקר בגלל התיאורים הפלסטיים הרבים בו.
זה ספר שחובה לקרוא, כי חשוב לדעת. חשוב לדעת שדברים קורים, חשוב לדעת על הדרך בה משפיעה התעללות על האדם.
זה ספר שגם מאפשר הצצה מעניינת להודו (פתאום גם לי בא לעשות טיול מודעות בהודו…).
:lol ).

ואי אפשר בלי לומר מילה על הכריכה: כריכה מיוחדת במינה, עיניים שלא מאפשרות להתעלם ולהתחמק.
(שעשע אותי גם לגלות שהספר printed in china).

הראיון של ניצה סקולניק בתוכניתו של אברי גלעד
לסיכום, (בגלל הכנות, בגלל האומץ, בגלל שמגיע).


מסה הקטנה/ ניצה סקולניק
הוצאת קווים, 2009
309 ע"מ

לה טרוויאטה

9 במרץ, 2010

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה