ברבורה בהתהוות

כשהייתי ילדה, נערה צעירה אם תרצו, הספרים האלה מילאו את חלומותיי- ספרים קטנים, בדרך כלל קצרים למדי, ממורטטים ברובם.
תמיד היה בהם את הגבר המושלם, את האישה המושלמת, את הסיטואציות הכי בעייתיות. הם תמיד לא היו מודעים אחד לקיומה של השניה/רבו ביניהם/שנאו אחד את השני, אבל אנחנו (הקוראים) ידענו את האמת. הם נועדו זה לזו. כך זה גם נגמר ברוב המקרים. אז קראו לזה רומן רומנטי. היום יש לספרים האלו שמות אחרים.

סם אוהב את גרייס. הוא לא מעז להתקרב אליה, וגרייס… גרייס בכלל לא מודעת לקיומו. היא מתעניינת בדבר אחד בלבד- בזאבים או ליתר דיוק, בזאב אחד בלבד- "הזאב שלה", הזאב שהיא זוכרת שהציל אותה מהתקפת זאבים שחוותה כשהייתה ילדה קטנה.
הם באים מעולמות שונים- גרייס באה ממשפחה של אומנים, שלא ממש מתייחסים לקיומה, וסם בא ממשפחה אלימה, עם הורים שניסו להרוג אותו.
הם באים מעולמות שונים, מרקעים שונים, ולזמן שהולך ומתארך מדי שנה- ממינים שונים. גרייס היא בת אדם. סם… זה תלוי בתקופה- לפעמים הוא אדם. רוב הזמן הוא זאב.

אם ספור העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא סתם. הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים, נשען לא מעט על ההתלהבות הגדולה שהייתה מסדרת ספרי "דמדומים". ערפד, איש זאב, מה זה משנה כל עוד מדובר על אהבה מיוסרת ובלתי מושגת בין בני נוער.
בשני המקרים מדובר על אהבה שהיא רומנטית להחריד, על דברים שנועדו לקרות, ובעיקר- וזה מאוד חשוב באקלים הפוליטי בארה"ב- על שמרנות מינית. אם ב"דמדומים" אדוארד לא שכב עם בלה במטרה להגן עליה מהיצרים החייתיים שלו, גם כאן סם לא ישכב עם גרייס. מתברר שהרומן הרומנטי שאני גדלתי עליו שינה את פרצופו לדמויות מעולם הפנטזיה, אבל לא יותר מזה.

הספר הוא חלק מטרילוגיה- הספר השני נקרא "LINGER"  והספר השלישי בסדרה אמור לצאת ממש בקרוב, ב-12 ביולי, ויקרא FOREVER.
בספריה בה עבדתי "רעד" היה להיט גדול, ילדות (כמו בדמדומים, בנות הן קהל היעד) שאלו עליו הרבה לפני שיצא. ככזה, חלק לא מבוטל ממסע היח"צנות לספר דובר בשפת בני הנוער- יש לספר דף פייסבוק, וטריילר (מקסים!) לספר עצמו (בספטמבר עתיד לעלות לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

לסיכום, בכריכה האחורית של הספר כתוב "אם נהנתם מדמדומים, תאהבו גם את רעד". וזו בדיוק הבעיה- אם נהנתם מדמדומים, למה ללכת על חיקוי?
למרות התרגום המעולה של גילי בר הלל, הייתי מוותרת.

לדף הספר בהוצאה.

(כי אני רומנטיקנית שזוכרת חסד נעורים לרומנים שקראתי בנעוריי, וכי לבנות הנוער הוא מעולה, ומצד שני- כמו כל רומן רומנטי, הוא נשכח שניה אחרי שאת נאנחת אנחה מלאת אהבה בסוף הספר).

 רעד (סידרת הזאבים של גרייס)/ מגי סטיווטר
Shiver/Maggie Stiefuater
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
הוצאת כנרת, 2010
381 עמ'

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.
ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

קדיש לשבעה (במלאת שלושים לקבורת אפר הנרצחים מגטו לודז')

הלילה מחשיך את רקמותכם,
הרוח מייללת במרירות כדי לשכוח.
אתם המליונים נשאתם את שבע הנשמות
ורעד קדוש עובר בנו.

האוייב טרף את בשרכם חתיכות חתיכות
ושרשראות ברזל לחצו על עורכם.
אבל נותרתם חיים, יקרים, עד שהמוות לקח אתכם.

אין לילה אפל דיו כדי להחשיך אתכם
שבעת החדשים-ישנים.
עורכם מואר באור שמש פרטי
כשפניכם פונות מהחשיכה לאור.

דמכם זורם בעורקנו.
אני כותב קדיש ליד שבעתכם.
אפרכם אפר דורות שלמים,
המשכם יחיה  בישראל לעולמים.

לפני שנה נפטר סבא שלי, צבי בלומנפרוכט. את השיר הזה, יחד עם עוד לא מעט דברים שכתב, השאיר לי באלבום שמצאתי אחרי מותו. לאלבום קרא "סבא מספר 108009".

השיר פורסם במקור במאי 1977 בעיתון יידיש הנקרא "יידישע צייטונג". הוא כתוב ביידיש, והתרגום כאן הוא חופשי לחלוטין.
הוא נכתב במקביל לבניית  במצבה/אנדרטה שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר יהודי גטו לודז'. את האנדרטה הקימה הפסלת אסתר אסתר אייזן. מתחת למצבה אכן ישנו אפר של נרצחי לודז' אולם לא הצלחתי למצוא שום סימוכין למספר שבע (אם כי יתכן שפשוט מדובר במספר סמבולי בלבד).

לזכרו של סבא שלי, לזכר בני משפחתו ובני משפחת סבתי, תבל"א שנספו בשואה.

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

(מתנצלת על איכות התמונה. משום מה אין שום תמונה של הספר באינטרנט, גם לא באתר הרשמי של עמותת לוחמי לח"י)

כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי, הכי בעולם, זה להיות ב"לח"י". או באצ"ל.
רציתי להשתתף במאבק הירואי, רציתי לגרש את הבריטים המרושעים, ואני מודה שלא פחות מהעניין האידיאולוגי עמדה לנגד עיניי הרומנטיזציה של הגיבורה ההרואית, שמוכנה למות למען המדינה (או רעיון המדינה). לזכותי יש לומר שהייתי "מסתפקת" גם בחברות בחסמב"ה.

אבל זה היה לפני שנים רבות, ומדף הספרים העוסק בפעילות הישוב במהלך תקופת המנדט הלך והתמלא.
מטבע הדברים, ובהתאם לקונצנזוס, מרבית הספרים עסקו ב"הגנה". ענייני "לח"י" בשנים האחרונות נוגעים יותר לתנועות הימין, ואיבדו לא מעט ממעט (מעט מדי לטעמי) הקרדיט שהגיע לה, וכעת הגיע הזמן למלא במעט את החלל הריק.

בשנה האחרונה פורסמה סדרה של כתבים תחת השם "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)". מדובר בחמישה כרכים הפורסים את תולדות הלח"י, החל מהקמת ההגנה, דרך הפילוג לאצ"ל, המאבקים האידיאולוגיים ופרישתם של אברהם (יאיר) שטרן ואוהדיו מהאצ"ל, וכלה בנסיון להקים מפלגה פוליטית לאחר קום מדינת ישראל. כמו כן כולל הספר כרוזים, תמלולים של שידורי הרדיו הפירטי דאז, נאומי עצורי לח"י בפני בתי המשפט האנגלים ועוד.

כותב הספר, נחמיה בן תור, לחם בלח"י ופועל רבות למען שימור זכרון פעילות והרוגי הלח"י.

כחובבת התקופה, קשה לומר שהספר חידש לי הרבה. הוא בהחלט "סיפק" את הסחורה בצבעוניות שלו, ואני מניחה שלאנשים שפחות בקיאים בתקופה הספר יהיה מעניין אף יותר.
מטבע הדברים, ולאור זהות המחבר, הייתי אומרת שמדובר בספר לא אובייקטיבי, אבל בינינו- אני לא ממש בטוחה שיש כתיבה הסטורית אובייקטיבית.

כאמור, מדובר בחמישה כרכים:
כרך א': עד שנת 1943.
כרך ב' 1945-1944.
כרך ג': 1946.
כרך ד': 1948-1947 (מאי).
כרך ה': 1951-1948 (יוני).

לסיכום, לחובבי הז'אנר ולאוהבי ההיסטוריה

(כי אפילו לי צרמה לפעמים הנאמנות העיוורת ללח"י)

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)/ נחמיה בן תור
הוצאת יאיר, 2010
5 כרכים

עוד בהיותך חלקיק קטן
כבר היית בעל רצונות משלך
ובעיטותיך היוו איתות מרחוק.

ועכשיו
אתה כאן
נפרד
וכל כך חלק ממני
נושם
אוכל
מסתכל בעיניים רציניות על העולם.

אכול, ילד, אכול
מלא את פיך באהבתי אליך. בדאגה. בשמחה. בדמעה.
אני אמא.

ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'